פורסם ב 13 בינואר 2010 16:15 במדור טבת | 3 תגובות | אפשרויות

ציון הלא תשאלי

בחודש טבת אנו מציינים את תחילת המצור על ירושלים בצום עשרה בטבת, מצור המתואר בספר מלכים ב (כה, א):  "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. הנביא זכריה מזכיר בנבואתו (ח, יט) כי זהו אחד הצומות שיהפכו מיום אבל ויגון ליום משתה ושמחה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". בימינו נסמך לצום עשרה בטבת יום הקדיש הכללי.
כמה מחשבות על פיוטו של ר' יהודה הלוי – ציון הלא תשאלי – פיוט המבטא ערגה וכמיהה לירושלים וכואב את חורבנה ואת הגלות.

ציון הלא תשאלי ר' יהודה הלוי ספרד מאה 11-12

החל מהמאה הקודמת אנו חיים במציאות חדשה של קיום יהודי. מציאות שבה התחדשותו של ישוב יהודי בארץ ישראל הפך מחלום למציאות. כדרכם של חלומות, התגשמותם טומנת בחובה אתגרים רבים.  מחד – הימצאותם של יהודים, שבעבר היו נפוצים בכל תפוצות ישראל, במרחב טריטוריאלי אחד, מזמנת התחדשות תרבותית, לימוד ויצירה שכמותם לא היו אפשריים קודם לכן, ומאידך – אותה מציאות והימצאות מזמנת התמודדויות אינספור של בחינה ושל הגדרה מחודשת של מערכת המושגים, התפיסות והאפשרויות.
נוסף על ההתמודדויות הפנימיות הניצבות בפני החברה הישראלית ישנו צורך בהגדרה מחודשת של יחסי ישראל והתפוצות. אם בפיוטו של ר' יהודה הלוי מציאות הגלות היא מציאות קיימת וישראל מוזכרת כארץ אליה עורגים, מקום אידיאלי ולא מוחשי, הרי שהיום החיים בארץ הם אלטרנטיבה מציאותית, גם אם סבוכה, לחיים בגולה.
תחילתו של חודש טבת – בחג החנוכה. חג של נסים. הסופר דויד גרוסמן אמר בנאומו בעצרת לציון רצח רבין:
אני אדם חילוני לחלוטין, ואף על פי כן, בעיני, הקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם מעין נס שקרה לנו כעם - נס מדיני, לאומי, אנושי. אני לא שוכח את זה אף לרגע אחד. גם כאשר דברים רבים במציאות חיינו מקוממים ומדכאים אותי, גם כשהנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות, גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה על הנס הזה, אני זוכר תמיד.
 

 ומדבריו של יאיר ליפשיץ שקורא את הפיוט "ציון הלא תשאלי" של ר' יהודה הלוי כמכלול, בוחן את השימושים השונים שנעשו בביטויים מתוך הפיוט בהווה, ומתבונן בו כקורא בן זמננו המאזין לרחשי הלב העתיקים העולים מן הפיוט:

א.       לקרוא את "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך", במובנים רבים, דורש מאמץ של השתחררות, מאמץ של קריאה-נגד. נגד האופן שבו חמש מלים אלו נשחקו תחת רגליהם של מאות רוקדים במעגלי שמחת תורה, הפכו לריקות בביצוע מלא חדווה עייפה: ציון-ציון-ציון, הלא תשאלי, הלא תשאלי, לשלום אסירייך. כל המלים שכתב יהודה הלוי לאחר מכן בפיוט נשרו (רק ה"כינור לשירייך" הנהדר נחרת אף הוא בתודעה, וגם זה רק בעקבות נעמי שמר) – ומאיר עיניים לגלות כיצד הצליחה הדתיות של העשורים האחרונים להפוך פיוט זה למפגן כוח ("איי-איי-איי-איי, ציון. ציון!") בעוד כל דימוייו דוברים כיסופין.

ב.       מה שמדהים בחמש מלים אלו הוא שכל-כולן אומרות כי ציון לא שואלת לשלום אסיריה, שלא אכפת לה מהם. הרי מהי השאלה "הלא" – אם לא:

-          מה, לא?

-           איך ייתכן שאת לא?

-          איך את מסוגלת שלא?

-          אנחנו, עם כל האהבה שלנו, ואת בכל זאת לא?

ציון היא אהובה האדישה לגורל אוהביה ולייסוריהם – בדומה לתפקודה של האהובה במסורת התרבותית שנקשרה לשמו של המשורר האיטלקי בן המאה ה-14, פרנצ'סקו פטררקה. אוהביה, כותב יהודה הלוי, מחזיקים בשוליה ו"מתאמצים" – כמו אותם גברים חנוך-לויניים רבים מספור המתאווים במאמץ עילאי רק לגעת בשולי שמלתה של האשה המופלאה, בעוד אותה אהובה חולפת על פניהם ומותירה מאחוריה חלל ריק. "הלא תשאלי?": השאלה הזו, חוסר-האונים המשתאה הזה – זהו המנוע, בעיני, לכל המלים שיבואו אחר-כך. כולם נסיון למלא את החלל הריק הזה.

ג.        שוליה של השמלה. הסף שרק בו אפשר להתאמץ לגעת – ולא יותר. החלל שנפער בסף עצמו. יהודה הלוי הפך מהר לגיבור תרבות של הציונות הדתית, בזכות שירים כאלו בדיוק. אולם הוא, שלבו במזרח ואנוכו בסוף מערב, דווקא מפנים בשיר ההוא את הפער הגיאוגרפי שהנו הגולה – והופך אותו לפער שבנפש. המרחק בין המקומות – המקום בו נמצאים והמקום אליו משתוקקים – נקרע בתוככי הנפש הנכספת בגלותה.

ד.       שנים אחר כך, באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת ליתר דיוק, יפתח טוני קושנר את המחזה "מלאכים באמריקה" בדברי הספד. הרב איזידור חמלביץ, במונולוג הפתיחה של המחזה, מדבר על שרה איירונסון, סבתא יהודיה שמתה בניו-יורק: "היא לא הייתה אדם, אלא סוג של שלם של אדם. מאלה שחצו את האוקיינוס, שהביאו אתנו לאמריקה את העיירות של רוסיה וליטא ... צאצאיה של האשה המהגרת הזו ... אתם לא חיים באמריקה. לא קיים מקום כזה. החימר שלכם הוא החימר של איזה שטעטל ליטוואקי, האוויר שלכם הוא האוויר של הערבות – בגלל שהיא נשאה את העולם הישן על הגב שלה מעבר לאוקיינוס, בספינה, והיא הניחה אותו ארצה בשדרת גראנד קונקורס או בפלאטבוש ... אתם לעולם לא תוכלו לחצות כמו שהיא חצתה, מכיוון שמסעות גדולים כאלה בעולם כבר לא קיימים. אבל בכל יום מהחיים שלכם, אתם חוצים את המיילים של המסע ההוא משם לכאן. בכל יום. אתם מבינים אותי? בכם, המסע הזה הנו."

ה.       היהודי כזה שנושא בקרבו מסע, שלעולם לא יהיה מקום אשר יוכל להיות "בתוכו". כי המקום שלו הוא למעשה הפער הבלתי ניתן לגישור שבין המקומות. כך מציע הרב חמלביץ. גם בתוך יהודה הלוי "המסע הזה הנו": המסע בין מערב למזרח הוא, ראשית כל, הקרע בין הלב ל"אני". משם המסע צומח. כידוע, יהודה הלוי ניסה לגשר על הפער המרחבי אשר בנפשו על ידי מסע ממשי – ולהגיע לארץ ישראל. אולם הפעם האחרונה שאנו שומעים בוודאות על יהודה הלוי היא מתוך הספינה שתוביל אותו לשם. בין אם הגיע לארץ ישראל ובין אם לאו, חייו של יהודה הלוי – כסיפור - מסתיימים "רגע לפני". בדומה לסיום של חמישה חומשי תורה (סיום שכתיבתו פשוט מעוררת השתאות), המובילים אותנו במסע ארוך אל ארץ כנען – אולם מותירים אותנו על הסף, רגע לפני הכניסה ולא יותר מכך.

ו.        על הסף, אם כן. מחזיקים בשוליים ומתאמצים, אומר יהודה הלוי. כיצד ניתן למלא את החלל הזה שנפער על הסף? מה שמושך את עיני בפיוט הזה הוא האופן שבו יהודה הלוי ממלא אותו דרך מיפוי. יהודה הלוי מתעקש לחלץ נקודות קונקרטיות מהמרחב המדומיין ההוא, שלעולם לא ראה אותו. הוא מחלץ אותן מתוך טקסט, מתוך כל מה שהמקרא יכול להציע לו: בית-אל, פניאל, מחניים, גלעד, חברון, הר העברים, הור ההר. הוא מתעקש לעצב אותו כמרחב ויזואלי (וזהו פיוט חזותי מאד, היוצר תמונות שהדמיון מתמסר אליהן בקלות), כקיים ומפורט. מתאמץ להוציא אותו מהמילוליות שלו ולמקם אותו מחדש כגיאוגרפיה. המיפוי יכול להיות אקט של אהבה – מיפוי המרחב כמו גם זה של הגוף כמרחב. המלה שיהודה הלוי בחר עבור עשייה זו היא נפלאה בעיניי: "לשוטט". למפות את המרחב האהוב דרך שוטטות בו, דרך שוטטות עליו. ואני, בזמן הקריאה, משוטט עם יהודה הלוי. נבלע בהמון החוזים והצירים שאינם עוד, בוחן מקרוב את האבן ואת העפר.

ז.        אולם כל השוטטות הזו, בתוך מרחב מדומיין הנוצר עבורנו דרך מלים – כולה, בסופו של דבר, מאמץ מתמיד לייצר את המרחב הזה. את המרחב הזה שאיננו. שאנו רק בשוליו. המרחב הזה שלא שואל אותנו לשלומנו. שמפנה לנו את הגב ומתרחק.  שורות על שורות מנסות, באינטנסיביות רגשית גבוהה, למלא בפרטים את הפער הזה – כאשר כל מה שהפער הותיר לנו כירושה הוא רק מלים ודימויים.

ח.       בתוך כל התעצומות הללו, שיהודה הלוי מייצר בעצמו על מנת למלא את הרִיק, בולטות עבורי שתי שורות: "כּוֹס הַיְגוֹנִים לְאַט הַרְפִּי מְעַט כִּי כְבָר / מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ". אני קורא את השורות הללו כמנוגדות למהלך של השיר כולו, כמין "קרע" בפיוט, בו יהודה הלוי עצמו מבקש רגע לנוח מכל האינטנסיביות. כאילו התמונה שהוא כל הזמן מתאמץ לייצר גוברת עליו, כאילו היא "מדי".

ט.       מהי הדינמיקה הזו - בה המאמץ למלא את החלל הריק מתגבר נגד המתאמץ (האוהב) עצמו, קורס נגדו, מכריע אותו ביגונים? המרחב הנכסף אדיש, כאמור. הוא לא עושה דבר. כל מה שמתרחש לא מתרחש בין האוהב למרחב-האהובה – כי אם בתוככי האוהב עצמו. ציון לא שמה לב בכלל.

י.        "לשלום אסיריך", הוא כותב. אבל האסירים אינם אסיריה של ציון. הרי הם אינם אסורים בתוכה. הם, כמובן, מחוצה לה – בספרד ובמצרים ובאשכנז ובתימן וברוסיה. ציון היא אולי הכלא היחיד שלא משמש מקום לאסיריו. מספר שורות אחר כך העניין מתבהר: האסיר הנו "אסיר תאווה". הכותב לכוד בתשוקה עצמה. תשוקה, כמו ציון, גם היא כלא אשר אסיריו נמצאים מחוצה לו - שכן המקום של התשוקה ככלא גם הוא הפער-שבין-המקומות (כמו שניתן ללמוד מסיפור הלב והמעיין של ר' נחמן מברסלב).

יא.     ובתוככי האוהב עצמו מתרחשת הגאות והקריסה. הוא משלהב את עצמו בדימויים עד שאיננו יכול לשאת אותם יותר – ואז הוא מבקש מאהובתו להרפות, כאשר מה שעצוב כל כך הוא שהיחיד שיכול (צריך?) להרפות הוא הכותב עצמו. ציון לא יכולה להרפות. הרי היא לא אוחזת בו בכלל. 

יב.     הייתי רוצה לגחך על כך. אני לא בטוח אם הפיוט מאפשר זאת.  

יג.      אבל את זה חייבים לראות: את הקרע הזה אשר בתוך הפיוט - הדובר גם הוא נגד הפיוט עצמו. "כּוֹס הַיְגוֹנִים לְאַט הַרְפִּי מְעַט כִּי כְבָר / מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ". אכן, ציון, הרפי מעט. ציון-ציון-ציון, כובשים מעגלי שמחת תורה את הקרקע ברגליהם. הרפי. לאט.

     יאיר ליפשיץ הוא מחזאי וחוקר תיאטרון יהודי. דוקטורנט בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עמית במכון שלום הרטמן בירושלים. מלמד במכללת עלמא ובמכון שכטר. שימש כScholar in Residence בפיידיאה, המכון האירופאי ללימודי יהדות בשטוקהולם. מחזהו, "שעת רווחה", יצא לאור באנתולוגיה "קולות חדשים בדרמה הישראלית".

בתקווה שימי מספד יהפכו לנו לימי שמחה

פורסם ב 28 בדצמבר 2009 00:14 במדור טבת | 2 תגובות | אפשרויות

אור צח ופשוט

חודש כסלו, בו הלילות מתארכים ושעות האור מועטות, הוא החודש בו נחגג חג החנוכה, חג האורים. האור היה ועודו דימוי המזוהה עם ברכה, חכמה, תקווה, צדק ואף השראה אלוהית. המונח "הארה" קשור במגע בין האלוהי והאנושי, באפשרות ליצירה השואבת את מקורותיה מעולמות עליונים. ישנו מושג של אור חיצוני ושל אור פנימי – המקבילים לאור גשמי ולאור רוחני. ישנם המאורות שנבראו בששת ימי בראשית ומקורות האור שגילו ויצרו בני האדם.
בספר בראשית מוזכרת בריאת האור פעמיים, ביום הראשון וביום הרביעי.
ביום הבריאה הראשון מוזכרת בריאת האור הכללית  (וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר פס' ג)
ובפעם השנייה - ביום הרביעי – בריאת המאורות (וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ  פס' יז-יח).
פרשנים רבים נדרשו לסוגיית בריאתו הכפולה של האור. הרמב"ן בפירושו לפסוקים אלה מזכיר את רעיון גניזת האור שנברא ביום הראשון, אור שבו אין בני האדם יכולים לעמוד, ועל כן נגנז לטובת הצדיקים לעתיד לבוא.
אצל רבי חיים ויטאל, בחיבורו 'עץ החיים' אנו מוצאים המשך ופיתוח של רעיון זה –
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים

היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות
ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל
אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא
ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף
אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת
והוא הנקרא "אור אין סוף"
 
את האור המופלא שנברא ביום הראשון לבריאה היה צורך לסייג ולגנוז על מנת שהעולם יוכל לעמוד בו וליהנות ממנו.
בפיוט "אור צח ופשוט" - פיוט קבלי  של ר' אברהם ענתבי המושר כחלק משירת הבקשות לקראת עלייתו של אור השחר, ישנה התייחסות לאור הקדום הזה, הצח, הפשוט, העליון, עילת כל העילות:
אוֹר צַח וּפָשׁוּט עִלַּת כָּל הָעִלּוֹת 
לְךָ דּוּמִיָּה יַחְדְּלוּן הַקּוֹלוֹת 
אֵין אֹמֶר וּדְבָרִים אֵין דּוֹרְשִׁים תְּחִלּוֹת 
מִי יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלּוֹת ה'...
לכאורה נרות חנוכה הם היפוך של אותו אור עליון ועצום – הרי מדובר בנרות קטנים, אורות זעירים ומתכלים שבהשוואה לאותו אור עילאי, אור האין סוף, מה ערכם? אלא שלאורו של הנר סגולה מיוחדת. גם אם משתמשים באורו כדי להדליק נרות אחרים הוא אינו חסר. הדלקת נר מנר והפצתה של האורה עולה על הנר הגדול ביותר הדולק בעצמו.
בעניין הדלקת המנורה בבית המקדש כתוב: "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת" (שמות ל, ח). יש בביטוי זה כיווניות השואפת למעלה, כביטוי של הקשר בין תחתונים לעליונים. הבהוב הלהבה, תנועתה התמידית והימשכותה למעלה קשורה בתנועה סמלית מתמדת, משתנה, השואפת להינתק מהמנורה ולעלות מעלה.
יש קשר עמוק בין האור הנברא לאור הנדלק והנרות עצמם משמשים גם כמטפורה וגם באופן ממשי קשר לאור מעולמות עליונים.


האור שחצבנו/ רבקה מרים
הָאוֹר שֶׁחָצַבְנוּ מִן הַבּוֹרוֹת עָמוּם הָיָה
בַּמַּעֲמַקִּים הֻרְגַל לְסַפֵּק צָרְכֵי עַצְמוֹ בִּלְבַד
עָמוּם הָיָה הָאוֹר
בַּמַּעֲמַקִּים הֻרְגַּל לְהָאִיר רַק אֵלָיו פְּנִימָה
אֵיךְ נוֹצִיאֵנוּ
אוּלַי נִתְפַּשֵּׁט וּמַעֲרוּמֵינוּ הַלְּבָנִים יַכּוּ אוֹתוֹ בְּסַנְוֵרִים
עַל הָאָרֶץ אוֹתוֹ נַטִּיל וּמַעֲרוּמֵינוּ הַלְּבָנִים נַפִּיל עָלָיו
הוֹ, יֹאמַר הָאוֹר, כְּשֶׁבְּלוֹבֶן גּוּפֵינוּ מָהוּתוֹ יְגַלֶּה
הוֹ, יֹאמַר הָאוֹר הַמִּתְפַּשֵּׁט, הוֹ
הוֹ, יֹאמַר, הוֹ.
 
(את התמונות צילמה סיצ'י גלעד. המאמר פורסם במקור באתר הפיוט)

פורסם ב 23 בנובמבר 2009 16:33 במדור כסלו 2009 | 2 תגובות | אפשרויות

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

כשמתחילה שנה מתנגנים פיוטים. בין סליחה ומחילה בין צדקה לתפילה, בין חג ויראה, מתגבשת התחושה והמחשבה למילים ומנגינות. בחגי תשרי מופעלים החושים כולם- טעמו של התפוח בדבש, תחושתם של בגדים לבנים, ריחם של האתרוג וההדס וכמובן קול השופר והמיית הפיוטים המעצבים בתודעה את מהלכיה של פתיחת השנה.
ראש השנה הוא גם יום זיכרונות. הוא נע בין ההווה המרוכז יותר מכל בקול השופר – ברגעים של הימצאות מוחלטת בזמן ובחלל המוגדרים לתפילה, לבין חשבון הנפש העוסק בשנה שחלפה והניסיון לעורר את חסדיו של בורא עולם באמצעות הזיכרון היהודי הקולקטיבי של הברית וזכרם של אירועים קדמוניים.
דומה שההדדיות הזו בין ההתרחשות הפנימית לדיאלוג עם בורא עולם מבוטאת בפיוטי הימים הנוראים -  העולם ואירועיו מקבילים למתרחש בתוככי האדם ובאותה מידה החיים הפרטיים וההתעוררות הנפשית והפיזית הפרטית מקבילה להתעוררות העולם.
בפיוט "אחות קטנה" משורר רבי אברהם החזן גירונדי:
 
בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה        וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה
 
                          עַד מָה תַעְלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה     זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
 
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

 
וקורא לקדוש ברוך הוא ולמתפללי התפילה גם יחד שלא להעלים עיניהם מהמתרחש בעולמם פנימה. 

באופן אחר נכתב בבית האחרון בפיוט המרגש "עת שערי רצון":
 
לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה 
 
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה 
 
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה 
 
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה 
 
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ 
 
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
 
 
הפייטן קורא במקביל קריאה לפתיחת ליבותיהם של האל ושל האדם, לזכירת הברית ביניהם ולשמיעת קולות התרועה.
 
 
בתקווה שהיצירה תפתח את הלב, ויקוימו בנו המילים מתוך "אחות קטנה" שכל שנה בעת הזו נראות כל כך נכונות-

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ "

פורסם ב 15 בספטמבר 2009 01:25 במדור אלול 2009 | 1 תגובות | אפשרויות

חינוך ביתי בתחומי העברית-יהדות 1

 
בעוד כשבועיים מתחילה שנת הלימודים החדשה בניו יורק, ועבורינו  זוהי תחילתה של הרפתקה חדשה. הבנות שלי (שעולות לכיתות ג' וה') מתחילות את השנה בבית ספר ציבורי (public school) קהילתי. אחרי שנתיים בבית ספר יהודי(שנתיים שאני שמחה עליהן, שנתנו בסיס טוב, רקע וחברה) החלטנו מסיבות כלכליות ואידיאולוגיות לעבור למערכת החינוך הכללית. במהלך המעבר הזה שקלתי אופציה של חינוך ביתי מלא, אך כיוון שהבנות התקבלו לבית ספר שאני חושבת שיהיה להן טוב חברתית ולימודית, החלטתי לעסוק בחינוך ביתי חלקי – במקצועות אותם לא תלמדנה בבית הספר – מקצועות העברית והיהדות.
לכבוד חודש אלול שהתחיל בשבוע שעבר התחלנו בלימוד לקראת ראש השנה וחגי תשרי. אנחנו ממש בתחילתו של המסע המשותף הזה, שמרגש אותי מאוד. אני שמחה לקחת אחריות על התכנים ולחשוב על סדרי עדיפויות, עיצוב ההוראה, ושילוב בין רעיונות, יצירתיות, שפה וידע. גם החיבור האישי שלי למעגל השנה ושאר הנושאים העומדים על הפרק מקבל משמעות חדשה.
יש עוד הרבה שאלות פתוחות  ויש עוד הרבה אתגרים. למשל תפילה – היכן היא יכולה להשתלב במהלך השבועי והיומי, או - כמה זמן נוכל להקדיש ללימוד הביתי במהלך שנת הלימודים, ועוד... אבל אני כבר מרגישה שההיכרות והשותפות ההדדית שלנו - ההורים עם הבנות -  עשויה להעמיק ולקבל רבדים חדשים ומרתקים. 

פורסם ב 27 באוגוסט 2009 17:20 במדור חינוך ביתי עברי-יהודי | 3 תגובות | אפשרויות

מדרש במה - ספר חדש - ומילים לזכר מורה אהובה

עליזה העליון ישראלי מורתי למחזאות הלכה לעולמה בשבת כ' אלול, פרשת כי תבוא.
עליזה לימדה אותי את אבני היסוד של הלמות הלב התיאטרלית. ממנה למדתי את מהות כתיבת הקונפליקט, היא לימדה אותי על ה"שעון המתקתק" שצריך להישמע במחזה, את פתיחת ההצגה ב"יום מיוחד",  למדתי ממנה לקרוא ולהעריך את חנוך לווין ואת ה"גשש החיוור" ואת היכולת שלהם להעביר את השפה העברית לבמה, ועוד...
אבל מעבר לעקרונות הללו - הבסיסיים, המלווים אותי בקולה הנעים וחיוכה עד היום, לימדה אותי עליזה (בלי מאמץ, פשוט כי כזאת היא הייתה) איך מלמדים.
התחלתי ללמוד אצלה לפני כשמונה עשרה שנה בבית הספר לתיאטרון חזותי. זו הייתה שנתו השלישית של בית הספר,ושיעור מחזאות התקיים בספרייה. כל מיני מורים וכל מיני שיעורים היו בנמצא. בחלקם היו כל מיני משימות, שאם לא נעשו לשביעות רצון המורה או לפי כללים שלעיתים לא היו נהירים, יצאת מהשיעור בתסכול רב, ואף תוך כדי פקפוק ביכולות האומנותיות והאישיות שלך....
עליזה הייתה ההיפך הגמור. עליזה ראתה את הטוב. בסבלנות ומאור פנים נדיר הייתה מראה לנו, תלמידיה, כיצד ניתן לשפר את ניסיונות המחזאות שלנו תוך שהיא פתוחה לכל סוגה וסוגיה שהבאנו (ולכל סגנון) נתנה כיוון ברור להמשך. ובעיקר – וזה היה הקסם המיוחד במינו שלה - אני זוכרת את התחושה שליוותה את כולנו בסוף השיעור. תחושה שיש סיבה לחזור הביתה ולעבוד, רצון להמשיך ולפתח את העבודה היצירתית, והרגשה שמה שאנחנו עושים הוא חשוב. מעטים המורים שיכולים להקנות הרגשה כזאת פעם אחר פעם באמת ובטבעיות. אבל עליזה הייתה כזאת. וזה נבע ממעמקיה, רכה ואינסופית מחד וברורה ונוגעת (ואף מושחזת) מאידך.
עם עליזה היה אפשר לדבר, לשוחח, ולקבל תשובות אחרות. תשובות שלאו דווקא היו מותאמות למסגרות, ואפילו לא למסגרות אליהן השתייכה. אפילו בימים שטרום הניו-אייג', היא יכלה בפשטות לדבר על ואל הנשמה. היא אמרה לי שמי שרוצה לעסוק במשהו ובאומנות בפרט יעסוק בה ללא קשר ישיר לנסיבות הרשמיות של חייו, הביאה כדוגמא את אמנון בן זוגה המוכשר, ונתנה תיקווה.
כמו במחזות שכתבה, כך גם בחיים שחייתה, היה שילוב נדיר של עולמות שונים ומשונים, תבונה, ראיית עומק, עדינות ועם זאת עוצמה ואמירה בהירה.
עליזה הלכה לעולמה. היא תחסר לי בעולם הזה כשחקנית, מחזאית, מורה ואישה. היא מלווה בכל עבודת תיאטרון שאני עושה, בכתיבה בבימוי ובהוראה,והיא תמשיך ללוות. עכשיו רק נוסף הגעגוע.
 
    
 

פורסם ב 5 באוגוסט 2009 16:36 במדור אב 09 | 4 תגובות | אפשרויות

ארבע הערות על נוסטלגיה עכשווית

 
 
חזרתי לפני יומיים מביקור של חודש וחצי בארץ. אני כבר מתגעגעת. יש משהו בביקורים האלה שמאפשר הצצה מרוכזת לתהליכים שמתרחשים לאיטם – ואחד מאלה היה בעניין נוסטלגיה. היו לזה כמה  אפיקים מרכזיים :
 
1. השוק  - מחנה יהודה הפך לטרנד מוחלט. בין המוכרים המיוזעים שמשדרים אותנטיות כמו פעם מסתובבים להם כאלו שתמיד היו בשוק ואיתם המון המון צעירים. המון. קולים כאלה, עדכניים או זרוקים, מגניבים, עם ילד שנישא באיזו צורה חדשנית או בלי ילד, עם מכנסיים מתרחבים ומטפחת צבעונית או סתם ראסטות, בין השפודיות לבתי הקפה שצצו לפתע. זה הדבר בירושלים. השוק.

adina gerver - http://abacaximamao.blogspot.com/

2. תקליטורים – שני מדפים גדושים בכל חנות מוסיקה שמכבדת את עצמה – פיוטים – ושירי ילדים ממוחזרים.
 
3. לא רק שירי ילדים בעטיפות התקליטים המקוריים מלפני 30- 40 שנה (כל הכבוד להד ארצי על המחיר האטרקטיבי – 19.90) אלא גם דיוידי של תוכניות שחור לבן שאהבנו בילדותינו – החל מהבית של פיסטוק ועד זהו זה והיה היה. (ומי צופה בהם בבית? ההורים? הילדים? זה כר נרחב לפעילות טלביזיונית משותפת? לגישור על פער הדורות?)
 

4. אמנות בהשראת פוסטרים ופרסומות משנות קום המדינה – אח, התמימות, הקווים הברורים, הנימה הסגנונית הסובייטית משהו... המסרים החד משמעיים, אח.... הנוסטלגיה
 

פורסם ב 31 ביולי 2009 16:00 במדור אב 09 | 2 תגובות | אפשרויות

גג ורחמים

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ (דברים כב ח)

בהגדרתה המילונית המילה גג היא ה"מכסה העליון בבנין". מילה שמקורה באוגריתית, ובארמית היא "איגרא". מעניין לחשוב על גג כעל מכסה, לרוב מכסה הוא משהו שמופרד מהדבר אותו הוא מכסה, משהו שאפשר להבריג או לשלוף החוצה. קשה לדמיין את גג הבית כך. זה עשוי ליצור תחושה של חוסר ביטחון. אולי אני אומר זאת כך: אצלי, המחשבה על גג כמכסה, יוצרת סוג מסוים של חוסר נחת. אני מעדיפה לראות את הגג כיחידה אחת עם שאר הבית. בכל אופן, הגג הוא חלל שמשלב את הפיזי והמטפורי.


ממסכת כתובות -
 
הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה
 
ובעברית:
 
רב רחומי היה יושב לפני רבא במחוזא. היה רגיל לבוא לביתו בכל ערב יום הכיפורים יום אחד משכתו השמועה (לימוד סוגיה).
הייתה אשתו מחכה: הנה הוא בא, הנה הוא בא.
לא בא.
חלשה דעתה. ירדה דמעה מעינה.
הוא היה יושב על הגג, קרס הגג מתחתיו.
נחה נפשו.
 
רב רחומי, אשר לא כשמו אינו יודע מידת רחמים מהי, לומד לפני רבא במחוזא ורגיל לחזור לביתו ולאשתו פעם בשנה – בערב יום הכיפורים. בחירה מעניינת בפני עצמה. יום הכיפורים מוקדש למחילה, והוא זמן שחל בו איסור ביאה. אישה שמחכה כל השנה. ואולי לא מחכה. אולי חיה את חייה. ואז מגיע זמן ערב יום כיפור, וכל הרוכלים בשוק שתמיד מביטים בה בעין מעורבת, האישה שבעלה רחוק – מה זה אומר, זה שהיא נשואה ובעלה רחוק. מה היא מעוררת? רחמים? משיכה? הלא כבר ידעה איש, והלוא אין איש עימה. מה זה עושה להליכתה? האם היא מסתירה או משחקת? האם היא נוגה או נועזת? ומגיע זמן ערב יום כיפור והאשה הולכת ברחוב, והשמועה שבעלה מגיע אז עושה לה כנפיים והיא קונה ירקות טובים במיוחד, וחלקי עוף משובחים ונימוחים לסעודה מפסקת, ויין למוצאי הצום, אם כי רחומי אינו משותי  היין. רחומי הוא קפדן היושב לפני רבו. אך לא רק. רחומי אוהב גם ללמוד בעצמו, בלי חברותא. בכל מני שעות. הוא מחזיק טובה לעצמו על כי אפילו בערב יום כיפור הוא נמשך אחרי הלימוד. מהו עולמו הרגשי של רחומי? למה הוא מעדיף לימוד על פני אשתו? ממה הוא מפחד? אשתו מחכה בבית, והוא עולה לגג ללמוד. איזו תחושה. על הגג, ערב יום הכיפורים, לימוד סוגיה. כולם רצים הביתה לעזור לקראת החג, לקחת את תרנגול הכפרות. והוא על הגג. רחומי קרוב לשמים.
אומרים כי שערי דמעה לא ננעלו. דמעה אחת יורדת על לחייה של אשתו. ובמקביל לה באופן סימטרי, קורס הגג עליו יושב רחומי ונופל. רחומי – נחה נפשו. מת. אבל הפעולה של קריסת הגג היא זו שמעניינת. בית המדרש אינו יכול להחזיק מעמד כשיושבים על גגו, כשלא הולכים הביתה בזמן המיועד. בית המדרש הופך עיי חורבות במקרה כזה. מי יודע איזה נזק נגרם בעקבות קריסת הגג. מי נפגע חוץ מרחומי. הגג כחוליה המקשרת בין בית לשמים, לא החזיק מעמד ביהירותו של רחומי.
הגג, כמו הדמעה, ירד מטה מטה.

פורסם ב 14 ביוני 2009 06:12 במדור התחלה | 2 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.