רשימה2 חלומות, הערה

אנו יכולים לדמיין יקום אינסופי – אך לא יקום סופי.  זה משונה, כי אנו חשים בנוח (יחסית) דווקא עם המושג המופשט, הבלתי-נתפס, חסר המשמעות בעבורנו, אך לא עם המושג המוכר לנו, היומיומי.

 

-------------------------


חלום 1: אני בסטודיו הגדול של הפסָל ד'. אני מבחין שהוא נעשה רזה מאוד. הוא עומד בגבו לחלון פנורמי שממנו נשקף נוף הרים, "סיניים" קצת, כחולים. אני חושב להוציא את הפלאפון ולצלם אותו עם הנוף הזה, התמונה כאילו כבר "מוכנה", מרהיבה – דמות בנוף. אני מתקרב לחלון ורואה שבין הסטודיו להרים הנפלאים, בבקעה, יש מחנה פליטים. הוא אומר לי, "כאן למטה זה חברון".

 

-------------------------


חלום 2 (6.3.10). אני קובע פגישה עם ישראל פנקס. מגיע לביתו, ברחוב ארלוזורוב ליד הים (איני יודע איפה הוא גר). אבל כשאני בבית זה כבר הבית של רפי לביא. אני שואל מישהו אם אפשר להתבונן בעבודות האמנות שעל הקירות. אני מתחיל לעבור ולהסתכל. כל מיני אובייקטים של אמנות מודרנית, ציורים של "דלות החומר", תלויים בצפיפות. אני ממשיך ללכת בבית ומבין עד כמה הוא גדול, עצום ממדים ממש. עוד ועוד חדרים, אולמות, ואנשים יושבים פה ושם, קוראים ספרים, נחים. מדי פעם מעיפים בי מבט אבל לא פונים אלי. אני כבר לא מביט באמנות, ונדמה לי שברגע מסוים הקירות נהיים ריקים. לבסוף אני מגיע לחדר שגובל בחצר אחורית. יש שם דשא ועץ, והעץ עומד בגשם – גשם דק שממלא את כל השמיים, גשם מקווקוו כמו בהדפס עם הגשר של הירושיגה. אור יפה שפוך על העץ. אני עומד שם ודמעות עולות בעיניי. דממה, רק קול הגשם הרך. ויש שם איזה צינור פשוט שיוצא מן האדמה ופרחים צהובים בו, כמו באגרטל. חרציות אולי. אני חושב, "זה כמו החרציות שהיו בנתניה". אני מסתובב לחזור מהחצר אל הבית, ואני רואה שיש שם בנק. סניף של בנק לאומי. אני נכנס לבנק ומבין שהוא ממש צמוד לבית שיצאתי ממנו. אני מסתכל מתוך הבנק שמאלה אל הבית של רפי לביא, ואז יוצא מהבנק אל החצר (כבר אין גשם ואין שם שום דבר), ונכנס בחזרה לדירה.

 


 

פורסם ב 18 במרץ 2010 08:17 במדור הערות | 3 תגובות | אפשרויות

רשימה16.3.10

כָּל לַיְלָה
אֵשׁ בַּשָּׁמַיִם
 
 
 
 

פורסם ב 17 במרץ 2010 08:31 במדור שירה | אפשרויות

רשימהבגדים-שאלה-מחדש-אלמוות-פרויקט הומרוס

בגדים

ראיתי את הווידיאו של הסתערות ההמונים על חנות הבגדים השוודית. לרגע עברה בי אסוציאציה לאיזה סרט על מלחמת וייטנאם, בו מסתערים ההמונים על השגרירות האמריקאית בניסיון להשיג מקום במסוק הפינוי. ואז חשבתי שאולי זה העניין, שאנשים מסתערים על הבגדים האלו לא ככניסה לחנות אלא כיציאה, יציאה סמלית מהארץ. בריחה מהארץ. הימלטות. שאולי הקניות בשנים האחרונות מנגנות על המיתר הסמוי הזה שבנפש הישראלית. מעניין שהקניון מחובר בגשר הן לצבא ("הקריה") והן במסילת ברזל לשדה התעופה.

 

שאלה

"אבא, אתה זוכר?" (מטפלת מהפיליפינים לישיש, היום, אחרי שניגש אליו בן של שָׁכֵן-לשעבר וניסה להזכיר לו מי הוא)

 

מחדש

בִּשְׁנַת 1200
לִפְנֵי הַסְּפִירָה
הָאַרְמוֹנוֹת מִתְמוֹטְטִים
בִּכְרֵתִים
וּבְיָוָן
אֵין צֹרֶךְ עוֹד בִּכְתָב
אָנוּ נִכְנָסִים
מֵחָדָשׁ
אֶל הַפְּרֵהִיסְטוֹרְיָה
 
(תרגום, ניקוד וקיצוץ שורות לפסקה בספר "פרהיסטוריה: מבוא קצר מאוד" מאת כריס גוסדן, אוקספורד 2003).

 

אלמוות
"החיים עצמם התגלו עד כה כבני אלמוות" (מרגוליס וסגן, "מיקרוקוסמוס", מאגנס תש"ס).

 

פרויקט הומרוס
רעיון לפרויקט ספרותי. שם זמני: פרויקט הומרוס. נתונה דמות. נגיד אישה בת 40. כמה פרטים בסיסיים עליה: מקום מגורים, מקום עבודה, 2-3 שורות ביוגרפיות. היא הולכת ביום נתון מנקודה לנקודה בעיר מסוימת. זה הבסיס. הרעיון הוא: לפנות לבערך עשרה כותבים ולכמה צלמים, ציירים, מוזיקאים. אתר אינטרנט. כל אחד יכול לכתוב, בכל רגע, מה שהוא רוצה סביב האישה הזו. מקומות שהיא הייתה בהם, מחשבות שלה, דברים שהיא כתבה, דברים שכתבו אנשים שהכירו אותה. הכול יכול להיכנס, בתנאי שמבחינת המכניס יש קשר לאותה דמות. זה יכול להיות על העבר שלה, על העתיד, על חלומות שלה, על זיכרונות, על ההורים שלה. תמונות, רישומים, מוזיקה. אין צורך בתיאום בין המשתתפים. אין עריכה. סתירות ייתכנו. הרעיון הוא ליצור רומן מצטבר, ענקי, קולקטיבי, של כותבים ויוצרים רבים (בלי קרדיטים לקטעים הספציפיים), סביב דמות בדויה אחת. ממש כמו כתיבת עלילות אודיסיאוס על ידי מחברים רבים, לפי סברה אחת, מחברים שהיום אנו מכנים אותם "הומרוס".

פורסם ב 13 במרץ 2010 17:08 במדור הערות תגובות נעולות | אפשרויות

רשימההחיוך

הספר המכאיב והיפה הזה בא "לפני הכתיבה", כפי שכותב דרור משעני באחרית הדבר שלו, ולא פחות מכך הוא בא "אחרי הדיבור" – אחרי מות אמו של רולאן בארת, כשהוא מרגיש שכל מה שהוא ידע לומר, לנסח, לחשוב – אינו הולם כבר. בארת כתב את היומן מאוקטובר 1977 עד ספטמבר 1979, במה שיסתבר כתקופת חייו האחרונה. היומן לא נועד לפרסום, ויצא לאור לאחרונה, כשלושים שנה אחרי מותו של בארת (בעוד שבועיים ימלאו שלושים למותו).


המבנה של היומן והנושא – הָאֵבֶל – ממצים את היצירה המוזרה והמצמיתה הזו. מצד אחד הפירוק שמכתיב היומן, שבו כל יום הוא "פרק", בו כל רצף חייב להיקטע, ולו בשל השינה שבמהלכה אין מנהלים יומנים; ומצד שני ה"זמזום" הקבוע של האבל, ה"נייח" כלשונו, או, כפי שבארת מעדיף לכתוב, היגון, שהרי "אבל" הוא מונח "תיאורטי" כבר, פסיכואנליטי, וממילא "כללי", ולכן בלתי אפשרי. בדוגמה הזעירה הזו, ההתלבטות בין המונח "אבל" למונח "יגון" שהוא כביכול פרטי יותר  ופחות אינטלקטואלי אפשר למצות את הטקסט הזה, של אדם שכל כולו היה נטוע בייצור של הידע הכללי הזה על העולם ועל אנשים, ידע שעכשיו הוא אינו יכול עוד לעשות בו שימוש. האבל הוא כמו "הלשון" או "הדקדוק", ולכן פרויד ואחרים יכולים לכתוב עליו ולחקור אותו. אבל בארת אינו מוכן, בשום אופן, שמה שהוא יאמר על מות אמו יזלוג לתוך השיח הכללי. הוא רוצה לא ב"לשון" של האבל אלא ב"מבע" של האבל. והמבע הוא אך רק שלו.


(מחשבה מוזרה: ב-27 באפריל 1978 בארת כותב "אני חש את 'יבשוּת הלב' – מרה שחורה", ואני חוגג את יום הולדתי ה-8. אין לזה שום משמעות זולת זה שפתאום הזמן והמקום "נפתחים", פתאום אני רואה את עצמי חי במקביל ליומן הזה, לא – לצדו, כמו בסרט שמצולם מגבוה מאוד, משתלב בזרימת הזמן הזו, נכנס לבמה בתפקיד משני, בדלת רחוקה, אומר את התפקיד שלי שכבר נשכח, אמי אפתה אז מדי שנה עוגות בצורה מספר שנות חיינו, שני עיגולים מצופי קרם שהוצמדו זה לזה, ואני נשפתי בנרות).


"אך ורק שלו" – אין זה עניין של בעלות, של "נוסח" סגנוני. זו מועקה, מפני שהוא צריך לנסח מאפס את יגונו. למה הדבר דומה? לשופט שיוטל עליו לשפוט בלי ספרי חוק, בלי תקדימים. מצב ראשוני זה הוא המסביר במידה רבה את האופן המוזר של הטקסט. כל דף הוא "שורה תחתונה" של סערת רגשות או של דכדוך רגשי, איזו "תובנה" ביחס ליום מסוים, קצה קרחון של שעות "מתות" רבות. הרומן על האבל, אומר בארת כביכול, אינו יכול להיכתב. הרצף המלא של חוויה זו אינו בא בחשבון, לא מפני שאין מלאות רציפה של החוויה, אלא משום שרובה אינה מילולית. אי אפשר לדבר עליה.


(אביו של בארת, לואי, נהרג במלחמת העולם הראשונה כשרולאן היה בן פחות משנה. האב אינו נזכר ולו במילה ביומן האבל הזה. אני תוהה האם עוצמת האבל על האם אינה מוסברת גם באבל התמידי על האב, שצף כאן ומקבל אולי לראשונה אפשרות להיות).


כך, באופן מוזר כל כך, קרובים היגון והאושר; יומן האבל וספר השירה. רגעים בודדים שניתרגמו לדיבור, שחצו איכשהו את הבלתי ניתן לניסוח. כך, למשל, הוא כותב ב-28 במאי 1978: "האמת של האבל פשוטה לחלוטין: עתה משאמא מתה, המוות נושף בעורפי (דבר אינו מפריד אותי ממנו עוד, פרט לזמן"). מעניין: רגש זהה ביטא יעקב שבתאי ב"סוף דבר". מה שעבור בארת היה בלי ספק תובנה מזעזעת ופרטית לגמרי מסתבר, בכל זאת, כשייך לאיזה "דפוס" אנושי שעוד אדם לפחות חולק בו. אין זה מפחית כלל ועיקר מהאותנטיות המזעזעת של ההבנה. להיפך. או בדוגמה אחרת: "מנוחת צהריים. חלום: בדיוק החיוך שלה". החיוך שלה כשהייתה בחיים, החיוך בחלום, החיוך שבזיכרון אחרי היקיצה, החיוך הנכתב צרפתית, החיוך הנקרא בעברית. כמה קשה לשמור את החיוך הזה דרך כל המסננות והזמן. כמה מוזר זה. שאתה יכול לקרוא זאת ולחייך בעצב, וזה כאילו חייכת את חיוכה של אנרייט, אמו של רולאן בארת. כאילו למרות כל המעקשים עבר אליך החיוך, נמסר.


רולאן בארת, יומן אבל, מצרפתית: חגית בת-עדה, הערות ואחרית דבר: דרור משעני, כתר 2010, 300 עמ', 89 ש"ח
 
 
 
 

פורסם ב 11 במרץ 2010 20:35 במדור הערות | 0 תגובות | אפשרויות

רשימהשלוש הערות שסופן שתיקה (הפוסט ה-600)

1.שמות חיבה (הערה תיאולוגית)

כמה מוזר המנהג של אנשים לקרוא למישהו בשם ואז מיד להמציא לו שם אחר, "שם חיבה". הורים קוראים לילד בשם קצר כמו "טל" ומאריכים אותו פי 2 ל"טל-טל", או בשם ארוך – ומקצרים אותו (יחזקאל – חזי), או שפשוט משנים את השם מעיקרו. לנו יש שרקן ששמו הנוצרי הוא "בּוֹבּ", אבל שם זה הפך ל"בוֹביק" ומאוחר יותר ל"נוּשיק". כאילו יש משהו בשם המקורי שהוא חזק מדי, לפחות עבור ילדים או חיות מסוג מסוים. כאילו לקרוא לתינוק "יחזקאל" כבר סוגר עבורו את האפשרויות, מאחה אותו בשמו הסופי, וכל עוד הוא יהיה "חזי" או משהו אחר הוא יהיה "בדרך" אל הרצינות ששמו הרשמי מבטיח לו. אני תוהה אם דבר דומה אינו נכון ביחס לשמות שאנו מכנים בהם את הישות העליונה של העולם (גם כינוי זה הוא כמובן חלש מאוד במקרה הטוב). אנו קוראים לה "אלוהים" למשל, אבל הרי אין זה יותר משם חיבה שימושי וקליט, שהיחס בינו לבין השם האמיתי של אותה ישות הוא כיחס שבין "נוּשיק" ל"בוֹב". הבעיה היא שרוב האנשים חושבים ששם החיבה הוא השם האמיתי שאין בלתו, ואינם יודעים כלל שיש שם אחר, ואם לדייק יותר – שאין שום שֵם.
 
2. מדע (שוק הספרים)

אני קורא עכשיו בספר של וולטר אלוורז על הכחדת הדינוזאורים (מאגנס, תש"ס). הוא האיש שגילה, עם צוותו, את המכתש במקסיקו שלפי הטענה נוצר מפגיעת אסטרואיד או שביט לפני כ-65 מיליון שנה, שינה את פני הפלנטה, ואפשר את קיומנו בכך ש"פינה" את הדינוזאורים מן הבמה ואפשר את עליית היונקים. אתה קורא את התיאור המפורט של החורבן הכלל-ארצי שזרעה הפגיעה הזו, הן מכוח המכה והן בהשלכות עקיפות כמו גלי צונאמי ענקיים והחשכת הפלנטה. לכאורה סיפור שחור משחור, והוא אכן כזה. אבל בד בבד אתה מבין שקיומך הוא תוצאה ישירה של אותו חורבן. אז מה, זה "רע" שהעולם נחרב? המילים, גם כאן, נושרות. שתיקה.


בכלל, בשנים האחרונות הספרים הכי טובים שקראתי לא היו רומנים או סיפורים, ואפילו לא שירה, אלא בעיקר ספרי עיון ובייחוד ספרי מדע. כמה לא מפתיע שספרות נפלאה זו אינה זוכה להצלחה על מדף ספרי העיון כאן.הישראלי אוהב לעיין בעיקר בתולדות בכירי המשטר הנאצי (הנה הופיעה ביוגרפיה של גרינג אחרי כמה ספרי הימלר) ולהבדיל אלף הבדלות – בספרי מורשת קרב מקומית למיניהם. ספרי המדע דמים לאגפים אחרים של ספרות העיון שפשוט לא נמצאים בעברית למעט כמה חריגים, ובהם ספרים על אמנות (old masters). אילולי מפעלו של משה ברש במוסד ביאליק, שהוא כבר בן כחצי מאה, גם ספרי היסוד כמו של ולפלין ווסארי וכו' לא היו לנו. אבל ספרים מודרניים יותר כמו של ברגר, אלקינס, בקסנדל, שאמה ורבים אחרים לא תורגמו לעברית. כמעט כל מה שמעבר לפופיק היהודי-ישראלי הוא "לא ממש מעניין". לכן כל הדיבורים על פריחת שוק הספרים הם בעייתיים במקרה הטוב. ואולי זה מסביר חלקית את האמנות המקומית ואת היחס לאמנות העבר.


באותה סדרת מדע של הוצאת מאגנס קראתי את "מיקרוקוסמוס" של לין מרגוליס ודוריון סגן, המתאר את ממלכת החיידקים שאנו תופסים לרוב כשם קיבוצי ל"אויב" או ל"מחלות". התיאור של הספר מופלא. החיידקים מתוארים בספר כרשת גלובלית שהיא למעשה אורגניזם אחד בן מיליארדי פרטים, ולמרות שיש סוגי חיידקים שונים הם יכולים לתקשר גנטית (כאילו אנו היינו יכולים להעביר מטען גנטי לתפוח אדמה, פחות או יותר), כלומר הם "ישות אחת המסוגלת לבצע הנדסה גנטית בקנה מידה פלנטרי או גלובלי" (עמ' 64). הם מווסתים את אחוזי החמצן באטמוספרה, הם מנקים את המים, ולמעשה הם אבותינו הקדומים. למעשה, טוענות מחברות הספר, מה שההנדסה הגנטית האנושית רק מתחילה להבין נעשה על ידי החיידקים כבר במשך ארבעה מיליארד שנה. אלו לא "bugs" מטופשים ואלימים כפי שאנו חושבים עליהם, אלא תבונה מדהימה בכושרה ובעמקותה – שונה לגמרי מזו שלנו, אבל לא נחותה יותר. אין אף ציבור אנושי שיכול היה, למשל, לאזן את הטמפרטורה הגלובלית לנוכח עלייה בקרינת השמש, כפי שאכן קרה בעבר הרחוק. הספר הזה כל כך מעניין, שפתחתי מחברת מיוחדת להעתקת קטעים מתוכו.
 
3. מוזיקה עתיקה

כמו הפרהיסטוריה הפלנטרית שרבים אינם מודעים לה כלל (עד כדי כך שסרט כמו עידן הקרח משלב בין דינוזאורים לטיגריס שֶׁנְחַרְבִּי (סמילודון), יצורים שעשרות רבות של מיליוני שנים מפרידות ביניהם, ומציגה אותם כאילו התקיימו "ביחד" באיזה "עבר" מעורפל כללי), כך רבים מחובבי המוזיקה אינם מודעים לפרהיסטוריה של המוזיקה. בערך כל המוזיקה שנכתבה לפני שנת 1600, בהערכה גסה, אינה מבוצעת כמעט בישראל, והמאה ה-19 (ושלהי ה-18) זוכה לייצוג יתר, כאילו מבאך, מוצרט ובטהובן התחילה המוזיקה. אבל באך לא היה רק התחלה של תקופה, אלא בעיקר סוף של תקופה. והתקופה שלפניו היא בעיניי תור הזהב האמיתי של המוזיקה, 200 שנה שנגמרים בסביבות שנת 1600. המוזיקה הקולית של הרנסנס היא בעיניי המוזיקה בשיאה, אם מדברים בהכללות גסות. אפילו שיאיו של באך הגדול נראים אחרת כשמאזינים למיסה כמו "מריה הענוגה" (Maria Zart) של אובּרכט מראשית המאה ה-16. ההקלטה היחידה המוכרת לי, של ה"טָאלִיס סקוֹלָרס" בניצוח פיטר פיליפס היא מהממת באמת, אפילו ביחס לאיכות העילאית של הקלטות ההרכב הזה.

זו מיסה ארוכה בערך פי שניים מן המקובל, אורכה 70 דקות, והיא יוצרת מבנה כל כך מורכב מורגש על חומר בסיס פשוט כל כך, שאינך יכול להרגיש שהמלחין עלה על איזו אלכימיה של ייצור אינסוף מן החומר הבסיסי. כמו לבנות עיר מפרוסת לחם. להאזין לזה בדריכות, ואני עושה זאת כבר עשר שנים, משמעו לצאת אל מחוץ לזמן ולהיארג לתוך משהו כל כך גדול ומסועף עד שהוא ממוסס אותך. אינך יכול לאחוז בשום קול, וכך אתה נאלץ להרפות, לא לנסות לזכור או לעקוב, אלא פשוט להינשא על זה. סונטה של בטהובן, ואני מעריץ גדול שלו, נראית פתאום כסוג של פשרה לאור המורכבות הגדולה של יצירה כמו זו. אבל נזכרתי במיסה הזו בגלל הקלטה אחרת, חדשה, של ההרכב – קינות ירמיהו של ויקטוריה, מלחין המסתורין האפל והמרומם (אוברכט לעומתו הוא בהיר, גבוה, נטול צללים כמעט - שוב מילים יגעות, נושרות מן הדבר - האזינו לדגימות דרך הקישורים). מעניין לחשוב על זה כפאר היצירה של התרבות היהודית דווקא - הטקסטים המקראיים המתורגמים ללטינית שהולחנו כה יפה. שימו לב שהרצועה הראשונה ניתנת להורדה בחינם לזמן מוגבל. 

את הכול אפשר לרכוש מהאתר, ועלות הקבצים משתנה לפי איכותם. לא אמליץ על mp3 ואוזניות קטנות לדברים האלו, שנכתבו במקור לחללים מהדהדים של כנסיות. בכלל, mp3 מתאים למוזיקה לא טובה במיוחד, חשמלית או אלקטרונית, מוזיקה של רעש ומקצבים מודגשים. ככל שהמוזיקה מעודנת ומרקמית יותר, הטכנולוגיה החדשה, המכווצת, מתאימה פחות.   

נ"ב - עוד דיסק נפלא של הטליס סק', יפה עד כדי חלחלת איברים, הוא זה.
 
 
 

פורסם ב 5 במרץ 2010 17:08 במדור הערות | 20 תגובות | אפשרויות

רשימהעולמות העגבנייה

צפיתי בעניין רב ואפילו בהתרגשות בתוכנית של אייל שָׁנִי על העגבנייה. בפרקים הבאים אצפה בהמשך. בעיניי הסדרה הזו אינה רק על הנושא המסוים שלה – עגבנייה במקרה של הפרק הזה – אלא על משהו יותר עקרוני ביחס לאוכל וביחס לכל דבר. בתוכנית הבישול הרגילה אנו נפגשים במצרכים על השולחן, הסיר כבר רוחש, ואחרי כמה דקות הופכים המצרכים לתבשיל. הסדרה של שני הולכת בכיוון ההפוך. הבישול עצמו מוצג כאן כמעט כפרודיה על הבישול בתוכנית הבישול הז'אנרית. כך, הפרק נפתח ב"מתכון" שאינו אלא סחיטה של עגבנייה על פת לחם טבולה בשמן זית. הבישול המורכב כאן הוא רוטב עגבניות עם פלפלים ושום לפסטה. ברור שהכוונה היא לסרב למצופה מתוכנית שף.


שני הולך כאן כנגד המצופה מהמזון במסגרת של טלוויזיה – להיות מוצר חסר היסטוריה, מוכן לצריכה. העגבנייה שלו מוצגת בהקשרה, מתוך תשומת לב. במילים אחרות, שני מראה איך מאחורי כל דבר – אפילו עגבנייה – יש "עולם". כל מי שמחפש משהו לקנות מכיר את זה. יש "עולם" של מצלמות, "עולם" של מדפסות לייזר, "עולם" של שעונים. כלומר, כל "מוצר" מסתיר מאחוריו אנשים, מומחים, משוגעים לדבר, רשת ענפה של יחסי מסחר וידע, היסטוריה, יחסי כוח. עגבניות שמיוצאות לאירופה ונמכרות שם בעשרות יורו, עגבניות של חקלאים גדולים החולשים על מאות דונמים מול שדה בן דונם אחד של חקלאי פלסטיני, קניינים משוודיה שבאים לכאן, בוחרים את הזן שלהם ודנים את הזנים האחרים בחממה לדחייה, עגבניות על פס ייצור בדרך לשחיטה ולאריזה כרסק, עגבנייה שמגיעה ממקסיקו לים התיכון, כלומר תוצר-לוואי של גילוי אמריקה, ועוד ועוד.


המבט של שני לא מבטל את הצריכה ואת אכילת העגבנייה. אבל הוא מבין שהמרווח שבין הוצאת המוצר מהמקרר ואכילתו אחרי הבישול הוא רק קצה-קרחון. קחו את המאכל הפשוט והטעים הזה – פת לחם, שמן זית, מיץ עגבנייה ומלח – מדובר בשילוב של ארבעה "עולמות" שונים (חיטה, זית, עגבנייה, מלח) שלהתחקות אחריהם יידרש זמן רב, ובעצם בלתי מוגבל. מי שמתרגז על שני (ראיתי טוקבקים כאלה) מתרגז על זה בדיוק. על ההתעכבות, על המחשבה, על ההתבוננות בדבר שאינו אלא "מטריאלי", כביכול. כלומר, הוא מתרגז על השירה שבדברים. יש אנשים שקוראים עיתון בזמן שהם אוכלים.


מה שיפה בעיני, במילים אחרות, בתוכנית הזו הוא המפגש עם בעל מקצוע שלא לוקח את המקצוע שלו כמובן מאליו. בעל מקצוע שנדהם ומתפלא על המובן מאליו של מקצועו. כמו סופר שילמד מחדש את האלף-בית, את התחביר. זה נדיר מאוד, בכל מקצוע. זה "מעכב" אותו, כמובן: במקום לגשת מיד לבישול הוא צריך לנסוע לשדה! ולצד השדה יש חממה! ולצד החממה – מכולת וארגז קטן של עגבניות בלי טעם. אין לזה סוף. הרעב כבר מציק, אבל קשה לחזור עכשיו. יש משהו קפקאי במהלך הזה, במובן זה שנגיסה אחת בירק פשוט מחייבת, כביכול, נסיגה אינסופית והתפזרות אינסופית, הליכה אחורנית ולצדדים. העגבנייה כביכול מונחת על השולחן אבל אתה מאיץ עוד ועוד למסדרונות רחוקים, צדדיים, מביט בה כל הזמן, גם מבעד לקירות, גם מתוך מרתפים שכלל לא שיערת את קיומם.



 

פורסם ב 1 במרץ 2010 16:37 במדור Life Style | 11 תגובות | אפשרויות

רשימהפלנטריום

עמוֹס עוד עובד בפלנטריום. מדי בוקר הוא יורד עם תיקו האדום בתחנה הסמוכה ומכווץ את פניו מפני אור השמש. גם בימים מעוננים, מכוח ההרגל אולי, מתכווצים פניו לרגע כשהוא יורד אל המדרכה.
 
הוא חולף בַּשביל ונכנס אל המבנה דמוי הכיפה. עד להגעת הילדים הראשונים הוא מוודא שהמושבים לגמרי נקיים, שהשלטים במסדרון-החושך המוביל לכיפה מוארים, שהירח מסתובב כהלכה, לא מהר מדי ולא לאט מדי. אחת לכמה זמן הוא נעצר, כי ילדים נוגעים בו או כי הסוללות נגמרות. עמוס היה מעדיף לחבר את הירח ישירות לחשמל, אבל עוד לא מצא את שעת הכושר כדי להעלות את העניין בפני המנהל, לביא.
 
רק ילדים באים לפלנטריום. לעמוס אין. הוא אומר לעצמו שאלו הילדים שלו, כולם, כל השנים האלו, שהוא פותח להם את הפתח החשוב. למעלה, לצדדים. אבל מדי שבועיים או שלושה תוקף אותו מין דיכאון, וכשהילדים מביטים למעלה במצגת של הכוכבים והשמיים הוא נועץ עיניים ברצפה וחושב, למשל, שֶמה זה משנה שהעולם גדול כל כך אִם. את סוף המשפט הוא לא יודע להגיד. ולפעמים כשהוא מרים את העיניים כבר אין שם אף אחד.
 
אמו של עמוס גרה ברמת אביב, קומה גבוהה, בבניין שגר בו פעם פֶּרֶס. בדרך למטבח שלה הוא נעצר לפעמים בספריית מדעי הרוח שבאוניברסיטה. הוא מתייצב מול מדף ספרי השירה ומול מדף הזֶן-בודהיזם. הוא מתרעם על ריבויים של הספרים. אבל הסימניות היפניות והסיניות מושכות את לבו. הוא מנסה להעתיק את הסימניות בעט אל המחברת. "כל כך הרבה ספרים", הוא מתפלא. משוררים, משוררות. לא מזהה את השמות. הוא שולף ספר באקראי ומעלעל. אם הוא מוצא לו שיר יפה הוא מצלם אותו בהגדלה. השיר יוצא לו חם מן המכונה, ועמוס שם אותו בתיק. בבית יתייק אותו בקלסר המיוחד שהוא פתח למטרה זו. במשך השנים אסף שישים-שבעים שירים יפים. כל יום כיפור הוא מתיישב, קורא את השירים כולם. הניירות הישנים כבר מצהיבים מעט.
 
אמו נותנת לו קציצות. עמוס מנסה להיות צמחוני כבר שלושים שנה. לפעמים, בפלנטריום, כשהמוסיקה עולה והעוּגב מרעיד את הקירות הקמורים הוא כמו רואה את הגלקסיות פעם ראשונה. או-אז הוא נודר שלא יאכל יותר בשר. ויסרב לה ולקציצותיהּ. ופעם באמת נכנס והתיישב ולא נגע בהן. מלמל שצמחוני, ראשו תקוע באדי הרוטב. לבו הלם. אמו פתחה עיניים, נבהלה. לצמחונים יש ריח רע והם חיוורים ונרגזים. היא, פעם, בקיבוץ, הכירה צמחוני אחד שהתאבד בירייה. או טבעוני.
 
עמוס מביט בילדים המביטים אל הכיפה החשוכה. היה רוצה לומר להם דבר-מה, האם הם מבינים את מלוא המשמעות, את עומק החלל, את גודל העולם, את כל הזמן המצטבר, את נפלאות המנגנון. היה רוצה לחוש בפליאתם זורמת עד אליו, היה רוצה להתפלא כמותם. אבל אחרי חמש עשרה שנה בעבודה הזו הוא מנמנם כשיורד החושך. הכוכבים, השביטים, האור וטבעות-שבתאי – כל אלו מוּכּרים לו בעל פה עד שבלילות הוא מזהה במקומות החשוכים בשמי העיר את כל הכוכבים שאמורים היו להיות שם, בהתאם לתצוגה. אך השמיים מרוחים לכלוך.
 
אבל קורה, כשילד מתפעל בקול, אחת לכמה חודשים, הוא מתעורר מנמנומו, פוקח שתי עיניים, מחפש אחרי הילד ומרים ראשו לראות מה בדיוק ראה שם. ואז הוא כמו רואה את הכוכב לראשונה. פעם קרא לילדים שיר לא ארוך מן הקלסר שלו לפני ההפעלה של הגלקסיות והמוזיקה. הילדים הקשיבו אבל תוך כדי קריאה כיבה עליו לביא את האורות. מאחוריו עלה, חורק, חצי ירח.
 
אמו הגיעה פעם במפתיע. בלי להגיד לו היא קנתה כרטיס. אחרי התצוגה ניגש אליה, מבוהל. חשב שחיזיון תעתועים. "הלך לי הצוואר", נזפה. "המושבים כאן לא נוחים, והמזגן חזק מדי. ישר לתוך הראש".
 
בספרייה עמוס נרדם מעת לעת. ספרי הזן והשירה תחת ראשו, פיסות נייר בעמודים שהוא יגדיל ויצלם. מחלונות הספרייה, כשהוא ניעור, חולפות סטודנטיות, והן יפות וצעירות עם תיקיהן והספרים. והוא היה רוצה להיות סטודנט גם הוא. ללמוד איתן ואז לשכב איתן בשמש מול הספרייה. בתור למכונת הצילום הוא מגניב מבטים אל העומדות לפניו בתור, אלומות של אור צהוב חזק פורסות אותן לרוחב. ופעם מישהי הציצה לו בשיר שהוא צילם בהגדלה כשיצא מהמכונה, קראה מהר ואז אמרה לו, "איזה יופי, וואוּ". והוא לחץ ביד רועדת על כפתור המכונה, ועותק חם שני נפלט, והוא נתן לה. אחר כך הסתובב בספרייה שעה ושעתיים, אך לשווא.
 
בתיקייה של עמוס יש אולי שמונים שירים וכמה דפים של קליגרפיה סינית. הוא נושא אותה בתיק שלו תמיד אבל פותח לעתים רחוקות. היה רוצה לתת את הקלסר למישהו. לא לאישה דווקא. אילו היה לו חבר קרוב, או בן, או בת, היה נותן להם. שיצבעו סביב לאותיות. הוא כבר יודע בעל פה. השיר הראשון שבקלסר הוא של המשורר נֹחַ נפתוּלסקי. עמוס מדלקם אותו לפני השינה, לפעמים, כקריאת שמע שעל המיטה, שפעם היה אומר בקומה העליונה של מיטת הקומתיים:
 
יוֹמוֹ שֶׁל חֲנִינָא שׁוֹקֵעַ חִוֵּר.
עַרְבִית הֶעֱנִינָה הַיּוֹם הָעוֹבֵר...
 
והוא עוצם עיניים בחוזקה וממתין לשינה שתחטוף. בהקדמה לספר הוא קרא כי משורר זה הוא שגילה את השושן הצחור בארץ ישראל, וכי גילוי זה הִכה בשעתו הדים בעולם הבוטניקה. "אהרן אהרונסון מסר בשנת 1907 כי לא הצליח לגלותו", זוכר עמוס כבר בתוך השינה כמעט, "אבל בשנת 1925 גילה נֹחַ נפתוּלסקי בְּצַל-קשקשים בודד של Lilium Canditum בדפנות בור עמוק וחבוי בין שיחי החורש שבין פקיעין וחורפיש". עמוס החליט כי בחופשה הבאה ייסע לפקיעין ויטייל ברגל. ברגליו ידרוך את השבילים. ועד חורפיש יבוא ויעלה. ודאי יש שם מבצר עתיק. אולי ייסע עם אמא, ייקחו מונית. מה יש, רק פעם בחיים, יפתח באמצע הדרך את הקלסר והיא תציץ מעבר לכתפו ותקרא אתו בשירים והוא יאמר לה שזה הוא כתב הכול, שזה סִפרו. פתאום הוא לא בטוח אם היא חיה או כבר מתה. פתאום נראה לו שהיא מתה כבר לפני כמה ימים. ובאמת היא מתה, הוא אומר בקול. הוא לא יודע איפה היא נמצאת, פקיעין.
 
לעת עתה הוא נרדם על מיטתו, בחדר בו גדל, בצהרי יום הכיפורים. קשר את האופניים בחצר, היכן שהיה קושר אותם כשהיה ילד. מנעול ישן מילדותו עוד מחובר אל הצינור. שכח כבר ששכח את המפתח כשהיה קטן, ולא הייתה ברירה, קנו מנעול חדש, פירקו את הגלגל כדי לשחרר את האופניים. אביו כמעט השתגע בגלל זה. איך מאבדים מפתח. אני אף פעם לא איבדתי דברים. כשימצאו את המפתח הישן, בתוך קופסה אצל אמו, כבר לא יהיה מי שיידע מה הוא פותח. אבל לא-לא, הוא נזכר, ולרגע עולה בו אושר, שירדים אותו מיד, כשהיינו ילדים כלל לא היו קושרים. כן, כל השרשרות הגיעו מאוחר יותר. מבעד לרשרושי העיתון העולים מהחדר הסמוך, בתוך ריח הרוטב של הקציצות העתיקות של אמו, הוא שומע מהחצר את הברז המטפטף שהיו שותים ממנו, הוא ואחותו. הוא שוכב במיטתם הישנה, מיטת הקומתיים, מעל ראשו הקרש הרחב, והוא חולם את חלומו החוזר, איך מישהו עולה ומטפס בלילה ופותח את כיפת הפלנטריום ונִגלים הכוכבים.
 
 
 
6.10.08


פורסם בכתב העת "קצה", גיליון 1, חורף תש"ע, בעריכת חביבה פדיה

פורסם ב 28 בפברואר 2010 09:23 במדור פרוזה | 5 תגובות | אפשרויות

רשימה25.2.10

כָּל הַמַּיִם הָאֵלֶּה שֶׁמְּבַזְבְּזִים וְשֶׁזּוֹרְמִים,
בְּבָקְרֵי הַחֹרֶף, בְּהַמְתָּנָה לְמִקְלַחוֹת קָרוֹת,
בְּעָרִים גְּדוֹלוֹת, בְּבִנְיָנִים בְּנֵי מֵאָה קוֹמוֹת וְיוֹתֵר

פורסם ב 25 בפברואר 2010 11:10 במדור שירה | אפשרויות

רשימהמצב של פומפה (קטע מרומן גנוז)

הארוחות בביתם של עמיקם ושולה ברגר. לבשל היא לא ידעה, שולה, כלומר ידעה, ודווקא מַטְעַמִּים הייתה יודעת לעשות כמו שלימדה אותה אמה, אבל הם לא ערבו לחכו של עמיקם, כלומר הוא התנגד להם עקרונית, לא רצה לטעום, למרות שמחבר הספר הזה יודע, אל תשאלו איך, שאילו היה אוכל את הבורקס תרד-קצ'קבל שלה, אילו היה אוכל את המוּסקה שלה, אילו היה אוכל את החציל-בטחינה שלה –. ולכן היה מגיע טַבָּח, עם צוות, והיו מסתגרים במטבח, וראה זה פלא, הייתה יוצאת ארוחה. הייתה לו הוראה אחת, לטבח: כמויות. אני רוצה לראות כמויות על השולחן. אל תשים לי ככה נקניק בעובי של נייר, תן את כל הנקניק, תן לי להחליט כמה אני חותך, ואם אני חותך. אל תעשה לי קרפצ'ו עם רוטב זבזבים, אל תעשה לי כאן אשכֵי אוכמניות צעירות מוקפצים בניצני כוסברה בלסמי, אל תשחק איתי, צחי, אני מבקש ממך, באוכל אל תעשה את עצמך, תהיה אמיתי, בן אדם צריך להיות לפעמים פשוט מה שהוא, נמאס מכל הדרישות האלה, עמיקם תדבר בלחש, עמיקם זה כאן בית קברות תנמיך את הטון, עמיקם אל תפליץ במעלית הוונטה מקולקלת, עמיקם תחבוש כיפה כשאתה נכנס לבית כנסת, עמיקם תחלוץ את המגפיים, לא, די, לא רוצה עמיקם יותר, ובטח שלא אצלי בבית. מה זה בית, תשאל אותי, בית זה מקום שלא אומרים לך עמיקם אל תפליץ במעלית הוונטה מקולקלת או עמיקם אל תירק בכיור או עמיקם אל תתגרד לפני כבוד הרב. כל החיים הגבלות, מתחילים איתך בגיל שנה עם התחייך לדודה והתיתן נשיקה לגיסה, וזה לא נגמר, זה לא נגמר, בונים סביבך את הבית-סוהר. מתחילה בזה אימא שלך, ממשיכה בזה אשתך, כל חייך אתה מוקף נשים שמלפפות עליך חוטי ברזל. לא ככה? לא רוצה בית סוהר, לא רוצה נשים, זה כל כך קשה להבין? נשים! איזה מין יצור זה! אנשים מתנהגים כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, אבל תחשוב על זה, נשים! זה בלתי נתפס, אני אומר! אז מסתבר שכן, שאנשים שכבר בלעו את הבית סוהר קשה להם להבין את מי שלא בלע ולא יבלע. אני, אני אוהב להחזיק את הנקניק ביד, תן לי להחזיק אותו ביד. אני אוהב את המגע שלו, את החספוס. תן לי צחי. אל תמנע ממני את ההנאה הזו. אני אוהב לנעוץ שיניים בנקניק, אני אוהב את העיניים של השומן. הבת שלי אומרת לי, אתה יודע איזה תהליך עוברת הפּרה מיום שהיא נולדת עד שהיא הופכת לצורה הזו? אתה קולט את זה? אמרתי לה, נועה ברגר, את מדברת על עובדה קיימת, הנקניק הוא עובדה קיימת, אז מה, עכשיו את באה להוסיף לי גועל נפש כשאני לועס את העובדה? לקלקל לי את השתי דקות של הנאה שיש לי בחיים? זה יחזיר את הפּרה? זה יוציא מהנקניק את הקרניים? אז על מי אתה עובד, מה אתה מנסה להעמיד פנים שיש לשאלה אם תאכל בשר או לא תאכל בשר איזו משמעות? אני תמיד הייתי אומר, זה לא סטייק, זה מיסטייק! הבנת? לא הבנת. למה שתבין? פרסתי לי פרוסה יפה, אכלתי, אבל נעשה לי רע. מאז, כשהיא מגיעה, אמרתי לך, בלי בשר. או שיהיה טחון, תחביא בתוך מילוי בצק. בורקס, פשטידת כבד, לזניה בשרית. כשהיא באה אל תגיש לי לא לחי פרה, ולא עורף פרה, ולא אוסובוקו לבנבן. שיהיה כיסוי לבשר, שהיא לא תגיד לי, "אני מסתכלת בקציצה שלך ורואה בה את הצער שאתה מוצץ בהנאה כזו". נה-נה-נה-נה-נה. גרררררההההה, אפשר להשתגע. "הצער". אז שלא יראו את הצער! איזו מכשפה הבאתי לעולם, מכשפה גבוהה, כל הזמן לשפוט את אבא שלה, כל דבר לא טוב. עורך דין לא טוב, בשר לא טוב, עשיר לא טוב, מסז' תאילנדי לא טוב. היא והאימא שלה, חונקות אותי מיום שנולדתי, זו מצד אחד וזו מצד שני, כמו שני סוסים, אני והצוואר שלי באמצע, והן מושכות. מה מושכות, דוהרות! אבל אני מצדיק אותה. אם אני מסתכל פנימה, אם אני מסתכל ביושר, אני אומר לעצמי, היחס לחיות, זה זוועה, זה מיידאנק. כל סופרמרקט בתל אביב זה מיידאנק, שטוּטהוף ב', כל מקפיא בכל דירה זה סניף של שטוּטהוֹף, סניף של טרבּלינקה. אלו רצחו בגז, אנחנו רוצחים בשיטות אחרות ומקפיאים אותם. לא ידוע לי שהגרמנים הקפיאו, אמר עמיקם ושתה עוד מעט מן היין שהביא איתו צחי, הטבּח הפרטי שלו. הם לא אכלו אותנו, ואילו אנחנו כן אוכלים אותם, מה שעושה אותנו גרועים יותר מהם. נקודת הזכות היחידה שלנו היא שאנחנו עושים את זה לבעלי חיים ולא ליהודים, אבל הרי גם הגרמנים חשבו שהיהודים הם חיות, עכברושים, הם האמינו בזה, שטפו להם את המוח, ובכל זאת, זו עובדה. אז גם נקודת הזכות הזו הלכה לעזאזל, אנחנו עדיין גרועים יותר. מה יש בזה, כבד קצוץ? זה חם כבר? תן אחד, עֲשֵׂה טובה... אח... אח... טעים, טעים, רך... אז מה אני מסביר לך? תן כמויות. אני רוצה שאם מגישים מרק, שיגישו שני מרקים, תעשה לך כלל צחי, תכפיל, אני רוצה לראות כפול על השולחן. כפול ממה, זו שאלה טובה, אני אומר: תדמיין את האחד ואז תכפיל ותקבל את השניים. עוגות, אני אומר, תן שתי עוגות. ואם חשבת על שתיים, תהיה ישר עם עצמך צחי, נגיד חשבת על עוגת פרג ועל עוגת לייקָח, תן את הפרג, תן את הלייקח, ותן לי על הפרג והלייקח גם סברינות קצפת ועוגת שכבות. שלא ארגיש שחסכת לי בחומרים. וגם שתייה, תיתן, תרביץ שתייה. מוגז, צלול, תשים לי בירות במקרר שיהיה מלא. אתה עושה לנו חמין, תשים שתי קישקות, לא אחת. הקישקה, זה הרי המעדן. ותפוחי אדמה, אל תקמץ לי כאן בתפוחים. חשבת קילו? תקנה עוד קילו, זה פשוט. תיתן גריסי פנינה, תיתן בשר אדום, תיתן לי עצם שיהיה לי מה למצוץ כשאני קם מהשינה. ושתי חלות. ואורז שיהיה, לבן, תמיד. מנה של אורז לא הרגה עוד אף אחד, או שאני טועה. תשים לי ככה הר של אורז שיהיה במה לטבול את הרוטב. אני רוצה חלה כל השבוע, לא רק בשבת. הבנת את העיקרון? תודה, בתיאבון. אני יוצא עכשיו מהמטבח, תרוץ חופשי. אני רעב, אבל אני מתאפק. רק תן לי ביס מהשׂרוּף הזה... עֲשֵׂה טובה...


והארוחות היו קצרות, כבדות. אחרי המנה השנייה היה עמיקם כבר "מתפוצץ", ושולה הייתה אומרת, "נו תפתח את החגורה עמיקם לפני שהכול נדחף לך לראש למעלה", ולנועה אמרה, "הכול סתום שם, העורקים שהולכים לראש, חמישה משישה סתומים אצלו". ועמיקם היה מתרגז ודווקא מכניס עוד כנף, עוד אווז, עוד מנה אורז עם שעועית. ושולה הייתה מסתכלת באגלי הזיעה שעלו על מצחו, והרגישה דחף עז לקחת מטלית מטבח חד פעמית ולמחות את אגלי הזיעה כמו שהייתה מוחה את פרורי החלה או טיפות של רוטב מהשיש, יותר מזה לא טרחה בעבודות הבית שכּן צוות הטבחים כלל גם צוות ניקיון. היא הביטה במצחו המבהיק של עמיקם ודימתה איך מתחת לעור ולעצמות תחובות להן כל הקציצות-טלה שהוא בלע, ואיך המחשבות שלו אינן אלא זרמי חשמל קטנים בין הקציצות האלו, מרצדות, ופתאום נמלאה רחמים עליו, כלומר על עצמה, שאינה יודעת למה הוא אוכל כל כך הרבה, ולעולם לא תדע, מפני שהוא לא ידע, ולעולם לא יידע, הוא יאכל וזהו, היא חשבה, אין כאן מה לברר, הוא חושב שהוא אוהב לאכול, ואולי זה נכון, כאילו יש שם משהו שהוא צריך לבלוע, להשתלט עליו, לטרוף אותו, להפוך אותו לחלק מהגוף שלו. והמשהו הזה לא נגמר אף פעם. ועמיקם אחז בידו בשוֹק-טלה-ברוזמרין וצעק למטבח, השוֹק-טלה נפלא, עוד לפני שנעץ בה את שיניו, וזה היה רותח, אבל הוא לא ויתר, הוא כמעט נכווה, אבל תלש פיסת בשר וניסה להכניס אוויר כדי לקרר אותה, הה-הה, פוּ-פוּ, ולעס בשיניים מהססות, ובלע. שולה נגסה בכרוב הניצנים המאודה וכיווצה את שפתיה. כשהיה עמיקם "פותח כפתור" היה זה סימן לתחילת הסוף, הוא היה משחרר את החגורה ונשען לאחור כצנטוריון רומי מובס, מביט מעמדתו זו בשולחן המלא, בשולה שישבה לאחרונה קצת רחוקה. זה היה סיוט, תמיד בסופו של דבר אבא היה "פותח כפתור", אבל עד שלא היה "פותח כפתור" הייתה הארוחה ממשיכה, לפעמים הוא פתח כפתור בשקט, בלי להכריז על זה, אם כי לרוב הכריז, "שולה, אני לא יכול יותר, אני פותח כפתור", ואז היינו גם אנו מפסיקות לאכול. הוא היה משחרר את החגורה ופותח כפתור ורק אז היה נרגע, הוא חיכה ממש שהקיבה תלחץ לו על החגורה, זה היה הסימן שהוא יכול להפסיק לאכול ולפתוח כפתור, עד שהחגורה לא לחצה לו הוא היה ממשיך לאכול, גם כשהיה שׂבע. החגורה עוד לא דיברה, אמר עמיקם, כשהחגורה תדבר אז נשמע בקולה, ומזג לעצמו עוד מצקת של אורז לבן, הוא אהב להשתמש בשורש מ.ז.ג. בהקשר של דברי אוכל מוצקים, תמזגי לי שולה עוד מנה לשון, תמזגי לי מנה יפה ניוקי, תמזגי לי מהבורקס לפני שאני פֹה פותח כפתור. הוא היה פותח כפתור ואומר לנו, "פתחתי כפתור", וזה היה הסימן שאפשר לעבור לקינוח, והיו מכניסים את הסלט פירות ואחר כך את המתוקים. הוא היה אומר, אני אומנם מפוּצץ, החגורה צועקת צעקה חד משמעית, אבל לאכול מתוק זה לעזור לקיבה לעבוד, הסוכרים תוססים וממיסים את כל היציקה, זה פשע לא לגמור ארוחה בלי כוס תה, בלי עוגה, אתה חייב לתת לקיבה שלך עזרה בעיכול, וככה, כבר כמעט ממוּטט מרוב אכילה, הוא היה מתחיל לשאוב "נשיקות" סוכר ועוגות ומיצי פירות וגלידה. הארוחות בבית משפחת ברגר היו נגמרות תמיד בריצה, עמיקם היה קם פתאום, בבת אחת ורץ לשירותים, עובר בדרך בסל העיתונים ובורר לעצמו ירחון או עיתון, ולפעמים מתעכב שניות ארוכות ליד סל העיתונים בהתלבטו במה לבחור, למרות שקם אך לפני שנייה כמי שנשכו נחש, אבל להיכנס לשירותים בלי מגזין היה עבורו בבחינת לא יעלה על הדעת, השהות בשירותים לבד, ובלי תעסוקה, הייתה איומה, והוא התקין לו רדיו קטן שם, אבל על עיתון או מגזין לא ויתר בשום אופן, והיה נוטל את המגזין ואץ אל חדר השירותים ומשלשל את מכנסיו ובאנחה שעונג הפורקן עם גניחת סמרמורת קור המושב היו משמשות בה בערבוביא, והיה צונח על הקרש, והיו שומעים מבחוץ את ה"הו-הו-הו-הו, איזה קור הקרש, אימא'לה", והוא היה מעיין להנאתו במגזין או במאמרי הביקורת הספרותית, מימיו לא קרא ספר אבל את מוסף "תרבות וספרות" היה חורש, שירה ופרוזה.

אחת לכמה שבועות היו השירותים נסתמים אחרי שהיה יוצא מהם עמיקם, הצינור הורחב לא פעם ולא פעמיים אבל עמיקם היה מצליח לסתום גם את הצינורות בתקן הרחב ביותר, כאלו שנועדו למחראות צבאיות באוקראינה (אמר לו האינסטלאטור, איש קייב), והארוחה הדשנה הייתה מתחלפת בבת אחת במבצע מייגע של שחרור הסתימה, עוד בטרם פונה השולחן כבר הוזעק השרברב. עמיקם לא הסכים בשום אופן שהמנקה של צוות הבישול יעסוק בפתיחת הסתימה, הוא לא הסכים לתת להם לעסוק בזה, זה השפיל אותו, שהם ייראו לי את היציאות? מה זה כאן, מחלקה גסטרו-אונקולוגית? לא, כבודו לא הניח לו, והוא היה מדדה בחגורה פתוחה אל "המחסן", וחוזר משם עם דלי, זה במקרים בהם הגיעה הסיטואציה ל"מצב של דלי", הוא היה אומר לשולה, פתאום כמו נתנמכה קומתו, שולה, הגענו למצב של דלי, ועמיקם היה ממלא את הדלי הירוק במים חמים ומוסיף מעט סבון משום מה, ומרים את הדלי ושופך את המים בבת אחת אל האסלה, ומביט בירידת המים המקציפים. על פי רוב לא הייתה הירידה מניחה את דעתו, והיה ברור שיש צורך בדלי נוסף, ולפעמים בשלושה או ארבעה דליים, כלומר עשרים ליטרים של מים חמים וטריים, שלרוב היו מספיקים כדי לדחוק החוצה את הפקק, אבל קרה לא אחת שמ"מצב של דלי" הגענו ל"מצב של פומפה", הוא היה מניח לדלי ומביא מה"מחסן" את הפומפה, שהייתה שייכת עוד לאמו, כלומר לסבתא שלי, פומפה סובייטית ישנה עם גומי שחור קשיח, הוא היה דוחף את הפומפה פנימה ונשען עליה כדי ליצור ואקום, ואז מושך, כמו ב"אליעזר והגזר", ואז שוב דוחף ושוב מושך, והיו עולים קולות מהשירותים, כאילו השירותים נאנקים וגונחים, כאילו יש להם גזים, ובעצם לא היה ברור האם הקולות באים מהאסלה או מהגוף של עמיקם, ולפעמים היה צורך בעוד מנה של מים חמים טריים מהדלי אחרי הפומפה, ולא אחת כל זה לא עזר ונאלצו להזמין את פּיוֹטֶר, האינסטלאטור, שכינויו היה פיוטר הקטן להבדילו מבן דודו שהיה אף הוא אינסטלאטור ואף שמו היה, אם להודות על האמת, פיוטר, שניגש הישר אל השירותים בלי לומר מילה ובדרך, בהפגנתיות, עטה את כפפת הגומי הצהובה הגדולה על יד אחת מתוחה לפנים, וכחכח בגרונו כעומד לשאת נאום, אבל שום נאום הוא לא נשא, השרברב, אלא רכן ותחב את ידו אל פי האסלה עד שקול מחליא של פתיחה נשמע והמערכת השתחררה, ועמיקם עמד לצדו רכון, הפומפה בידו כשהגומי כלפי מעלה פעוּר כגביע או כלפיד המציין את פתיחת המשחקים האולימפיים, ושאל, אולי כדאי שאני אתן ככה עם הפומפה עוד פעם? ליתר ביטחון? ופיוטר היה אומר תמיד, עזוב עמיקם, היד שלי זה יותר טוב מפומפה של אימא שלך, ועמיקם היה אומר, רהוי, "ודלי? שאני אביא דלי ככה? לשטיפה אחרונה"? ופיוטר (הקטן) היה אומר, חבל על המים אדון ברגר, תשמור את המים לעשות מרק קרוּפּניק, מרק רֶגֶל, בשביל מה יש לך ניאגרה? הנה אני לוחץ לך כמוּת מלאה, ולחץ באצבעו עטוית הכפפה, והם עמדו, שני הגברים הרחבים האלה, מעל האסלה, וצפו במים הכחולים יורדים בלי הפרעה ומתייצבים על מקומם. ופעם הוא ניגש ל"מחסן" כדי לחפש משהו לאכול, וגישש על המדפים אבל רק קופסאות שימורים של בשר היו שם, טורים על טורים של שימורי בשר ודגים שנטחנו והוכנסו לקופסאות פח, והוא התכופף כדי לחפש משהו אחר, ושם, לצד מטאטא שזיפיו קשים ולצד יעה גדול מפח, ראה אותם, דלי פלסטיק ירוק ומתוכו מבצבצת ידית גומי קשה וארוכה שבסופה פעמון הגומי השחור, והוא נבהל ויצא משם.
 

פורסם ב 24 בפברואר 2010 07:55 במדור פרוזה | 8 תגובות | אפשרויות

רשימהלצאת מהמים

ניל שוּבּין, בספר המעניין-מאוד-לפרקים "הדג שבתוכנו", שראה אור בעברית ממש לפני כמה ימים כותב על המעבר של יצורי המים ליבשה לפני כ-375 מיליון שנה. החצי דגים חצי זוחלים האלו הם אבות-אבותינו. שובין גילה אחד מהם שמכונה טיקטאליק. הוא מסכם בקיצור את האפשרויות האבולוציוניות שעמדו בפניהם: "האסטרטגיות להצלחה בסביבה כזו מובנות מאליהן: להיות גדול, להיות משוריין – או לצאת מהמים. אבותינו הקדומים כנראה התחמקו מן הקרב" (תרגום עדי מרקוזה-הס, ידיעות ספרים).

 

 


שחזור של הטיקטאליק, שגילה ניל שובין

 

מעניין לחשוב על זה גם בהקשר אנושי ועכשווי. כלומר, על שלושה טיפוסים של אנשים או של התנהגויות טיפוסיות: המגדיל את עצמו (למשל על ידי מכונית גדולה, בית גדול, כסף, כבוד, טריטוריה); המשריין את עצמו (חומות, שוערים, תוכניות טלוויזיה החוצצות בינך לבין המציאות). אלו המקרים השכיחים, וקשה להבחין ביניהם לפעמים מפני שהגדלה היא לפעמים גם שריון, ושריון הוא לפעמים תוספת גודל. כך מתנהל העולם של "הַמַּכִּים וְהַמֻּכִּים" (כדברי אבידן). הסוג השלישי הוא היוצאים מן המים. היציאה מ"המשחק" של "אתה תפתח שיניים אז אני אפתח שריון ואם אתה תפתח שיניים ארוכות יותר אז אני אפתח שריון עבה פי שניים" וכו' היא צעד מסוכן, אבל אם להמשיך את קו המחשבה האבולוציוני, הוא יוצר שינוי ופריצת דרך. זו אולי העמדה של האמנים. יציאה והשתנות. לפחות אמנים מסוג מסוים, כי יש גם אמנות שנובעת מרצון "להיות גדול" או "להיות משוריין". אולי היא אפילו הרוב.

אלא שכמו הדגים הנ"ל, היציאה מהמים היא אל מקום אחר. וגם שם יהיו יצורים גדולים ויצורים משוריינים, וגם משם יהיה אפשר לצאת. אין לזה סוף. תנועת היציאה המתמדת הזו, שאינה אל מחוץ לעולם אלא אל נקודה בה תהיה נקודת תצפית טובה יותר על העולם ומאבקיו. נקודה שאינה מנותקת אבל אינה מוכרעת בידי העולם (אפילו לא באיומי נשק גרעיני). זוהי יציאה מתמדת אבל אפשר לתארה גם ככניסה מתמדת באותה מידה. הכניסה המתמדת הזו היא מה שאנו מכנים "היצירה".

פורסם ב 20 בפברואר 2010 10:45 במדור הערות | 9 תגובות | אפשרויות

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.