חגיגות פרסי ג'קסון
זוכרים שעשינו השקה לספר "פרסי ג'קסון וים המפלצות"? זוכרים או לא זוכרים - היה אז כל כך כיף, שרצינו לחזור על החוויה, לרגל צאתו של הספר האחרון בסדרה. נערוך שני ארועים - שניהם במתכונת דומה מאוד לארוע שהיה.
ארוע ראשון: בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה-24 לינואר, בשעה 18:00 בערב בחנות צומת ספרים "הספרייה" שבדיזנגוף סנטר.
ארוע שני: במודיעין, ביום רביעי ה-27 לינואר, בשעה 18:00 בערב בחנות צומת ספרים קניון עזריאלי.
התוכנית לשני הארועים: הקראות מתוך הספר ומתוך ספרים עתידיים של הוצאת גרף, חידון נושא פרסים על המיתולוגיה היוונית ועל ספרי פרסי ג'קסון (החידון לילדים בלבד, ומי שישתתף בחידון בתל אביב לא יוכל להשתתף גם בחידון במודיעין); ועם קצת מזל יהיו עוד צ'ופרים, כגון הקרנת טריילר או קטע מתוך הסרט "פרסי ג'קסון וגנב הברק (לא מבטיחה כי לא ברור שזה יתאפשר חוקית וטכנית).
זאת ועוד: ילדים שיגיעו בתחפושת של דמות מהמיתולוגיה היוונית או דמות מתוך סדרת פרסי ג'קסון, יקבלו ספר במתנה מהוצאת גרף.
האירוע אינו מומלץ לילדים מתחת לגיל 8; הוא בהחלט כן מתאים לבני נוער בני 13, 14 ומעלה.
אתם מוזמנים בחום, אנא הפיצו את ההזמנה לחבריכם.
וזאת שוב הזדמנות להזכיר לכם עוד שתי דרכים לקבל עדכונים מהוצאת גרף, על ספרי פרסי ג'קסון ומה לא, גם לאחר שהבלוג שלי ברשימות יחדל להתקיים:
אפשר להצטרף לרשימת תפוצה ע"י שליחת מייל לכתובת percy.graff@gmail.com
או, להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק.
פורסם ב 19 בינואר 2010 21:43 במדור פרסי ג'קסון | 3 תגובות | אפשרויות
עוגה בצורת וולי
את הבלוג אני מזניחה אבל את ימי ההולדת של הילדים שלי לא. הנה העוגה שרועי קיבל ליום הולדתו השמיני. (אתם מאמינים שיש לי ילד בן שמונה?!) לפי בקשתו, זהו הרובוט החמוד מהסרט וולי:
סתם עוגה מלבנית, חתכתי ממנה ריבוע, מהמלבן הצר שנשאר עשיתי את הצוואר, הזרועות והעיניים. בשביל העיניים לקחתי רצועות של בריסטול שחור והדבקתי בסלוטייפ כדי ליצור צורת טיפה, השתמשתי בטיפה כדי לסמן את צורת העוגה שצריך לחתוך. האישונים של העיניים הם עוגיות קטנות. הגלגלים הם מאפינים שהוכנו בתבנית גלית. הידיים הם מזלגות פלסטיק שתקענו בבסיס של עוגה. הפאנל הכחול עשוי מרציפן, הכיתוב הוא בשוקולד ומרציפן.
פורסם ב 8 בינואר 2010 13:52 במדור עוגות יום הולדת | 8 תגובות | אפשרויות
פרק ראשון מתוך "פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס"
|
לכל חובבי פרסי ג'קסון: הנה הפרק הראשון מתוך הספר החמישי בסדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים. להזכירכם הספר יהיה בחנויות הספרים החל מה-1 בינואר. מי שיירשם מראש בסניפי צומת ספרים יוכל לקבל ביחד עם הספר חולצת "מחנה החצויים" במתנה. המעוניינים לקבל עדכונים לגבי ארועי השקה, מבצעים, ספרים חדשים בגרף צעיר ועוד, מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק החדשה של גרף צעיר, ו/או לשלוח אימייל לכתובת percy.graff@gmail.com
להלן הפרק הראשון מתוך פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס: כתב ריק ריירדן, תרגמה לעברית יעל אכמון, כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת גרף.
|
אני יוצא להפלגה פיצוץ
סוף העולם התחיל כשפגסוס נחת על מכסה המנוע של המכונית שלי.
זה היה אחר צהריים נהדר עד לאותו רגע. רשמית לא הייתי אמור לנהוג, כי נשאר עוד שבוע עד יום ההולדת השישה-עשר שלי, אבל אמא שלי ואבי החורג פול לקחו אותי ואת הידידה שלי רייצ'ל לחוף פרטי בדרום לונג איילנד, ופול הרשה לנו לצאת לסיבוב קצר במכונית הפריוס שלו.
אני יודע מה אתם חושבים: "וואו, זה ממש לא אחראי מצדו, בלה בלה בלה," אבל פול מכיר אותי לא רע. הוא כבר ראה אותי קוטל מפלצות ונמלט מבתי ספר מתפוצצים, ומן הסתם הוא הבין שנסיעה של כמה מאות מטרים במכונית זה לא בדיוק הדבר הכי מסוכן שעשיתי בחיי.
בכל אופן, רייצ'ל ואני נסענו לנו במכונית. זה היה יום אוגוסט חם. השיער האדמוני של רייצ'ל היה אסוף בקוקו והיא לבשה חולצה לבנה מעל בגד הים שלה. מעולם לא ראיתי אותה לובשת משהו מלבד חולצות הטריקו המסמורטטות שלה ומכנסי ג'ינס מלוכלכים מצבע, ועכשיו היא נראתה כמו מיליון דרכמות זהב.
"הנה, תעצור שם!" היא אמרה לי.
חנינו על רכס המשקיף אל האוקיינוס האטלנטי. תמיד אני אוהב את הים, אבל היום הוא היה יפה במיוחד – ירוק מנצנץ וחלק כמו מראה, כאילו אבא שלי השקיט אותו במיוחד בשבילנו.
אבא שלי, דרך אגב, הוא פוסידון. הוא מסוגל לעשות דברים כאלה.
"טוב," חייכה אליי רייצ'ל. "אז בקשר להזמנה שלי..."
"אה... כן." ניסיתי להישמע נלהב. היא הזמינה אותי לחופשה של שלושה ימים בבית הנופש של המשפחה שלה באי סנט תומאס. לא הייתי רגיל להזמנות כאלה. בשביל המשפחה שלי, נופש מפואר פירושו סוף שבוע בבקתה רעועה בלונג איילנד עם כמה סרטי וידיאו ופיצה קפואה או שתיים, והנה ההורים של רייצ'ל מוכנים לצרף אותי לחופשה באיים הקריביים.
חוץ מזה, באמת הייתי זקוק לחופשה. הקיץ האחרון היה הקשה ביותר שעברתי. הרעיון לצאת לחופשה, אפילו לכמה ימים, היה מפתה מאוד.
עם זאת, ידעתי שמשהו גדול עומד להתרחש בכל רגע. הייתי בכוננות הקפצה למשימה חשובה. גרוע מזה, בעוד שבוע יחול יום ההולדת שלי. לפי נבואה שניתנה, כל מיני דברים רעים יקרו ברגע שימלאו לי שש-עשרה.
"פרסי," אמרה רייצ'ל, "אני יודעת שזה עיתוי גרוע. אבל מבחינתך העיתוי תמיד גרוע, לא?"
היה בזה משהו.
"אני באמת רוצה לבוא," אישרתי. "פשוט – "
"המלחמה."
הנהנתי. השתדלתי לא לדבר על זה יותר מדי, אבל רייצ'ל היתה מודעת למתרחש. בניגוד לרוב בני התמותה, היא היתה מסוגלת לראות מבעד לערפול – המיסוך הקסום שמשפיע על הראייה האנושית. היא ראתה מפלצות. היא פגשה כמה מהחצויים האחרים שנלחמו בטיטאנים ובבני בריתם. היא אפילו היתה שם בקיץ הקודם, כשלורד קרונוס שנקצץ לחתיכות יצא מארון הקבורה שלו בדמות חדשה ונוראה, והיא זכתה בהערצתי לנצח נצחים כשקלעה לו בול בעין מברשת שיער כחולה מפלסטיק.
רייצ'ל הניחה יד על זרועי. "פשוט תחשוב על זה, בסדר? נשארו יומיים עד שאנחנו יוצאים. אבא שלי..."
הקול שלה רעד.
"הוא מציק לך?" שאלתי.
רייצ'ל הנידה בראשה בחלחלה. "הוא מנסה להיות נחמד אלי, שזה אפילו יותר גרוע. הוא רוצה שארשם בסתיו לבית הספר לבנות 'קלריון'."
"בית הספר שאמא שלך למדה בו?"
"זאת איזו פנימיית יוקרה אידיוטית לנערות חברה עשירות, הרחק בניו המפשייר. אתה יכול לדמיין אותי תקועה בפנימיית בנות?"
הודיתי שהרעיון נשמע מגוחך. תחומי העניין של רייצ'ל כללו מעורבות באמנות עירונית, חלוקת אוכל להומלסים והשתתפות בעצרות "למען הנקר צהוב הבטן" או מה שלא יהיה. מעולם לא ראיתי אותה אפילו לובשת שמלה. היה קשה לדמיין אותה לומדת להיות נערת חברה מנומסת.
היא נאנחה. "הוא חושב שאם הוא יעשה בשבילי כל מיני דברים נחמדים, אני ארגיש אשמה ואכנע."
"ובגלל זה הוא הסכים שאצטרף אליכם לחופשה?"
"כן... אבל פרסי, זאת תהיה טובה ענקית בשבילי אם תבוא. יהיה כל כך יותר טוב אם אתה תהיה שם. וחוץ מזה, יש משהו שאנחנו צריכים לשוחח – "
היא השתתקה פתאום.
"משהו שאנחנו צריכים לשוחח עליו?" שאלתי. "את מתכוונת... משהו רציני עד כדי כך שצריך לנסוע לסנט תומאס כדי לדבר עליו?"
היא קפצה שפתיים. "שמע, תשכח מזה בינתיים. בוא נעמיד פנים שאנחנו סתם שני אנשים רגילים. יצאנו לסיבוב במכונית, ואנחנו מסתכלים על הים, ופשוט נחמד להיות יחד."
היה ברור שמשהו מטריד אותה, אבל היא חייכה חיוך אמיץ. באור השמש, השיער שלה בער כמו להבה.
בקיץ האחרון בילינו הרבה יחד. לא ממש תכננתי את זה, אבל ככל שהעניינים במחנה נעשו רציניים יותר, כך מצאתי את עצמי מרים טלפון לרייצ'ל לעתים קרובות יותר כדי קצת להתאוורר. הרגשתי צורך להזכיר לעצמי שעולם בני התמותה עדיין נמצא שם בחוץ, הרחק מכל המפלצות שמשתמשות בי כשק אגרוף פרטי.
"טוב," אמרתי. "אחר צהריים נורמלי לגמרי ושני אנשים נורמליים לגמרי."
היא הנהנה. "אז תגיד... באופן תיאורטי, אם שני האנשים האלה מחבבים אחד את השני, מה יגרום לבחור הדביל לנשק סוף סוף את הבחורה, הא?"
"אה..." הרגשתי כמו אחת הפרות הקדושות של אפולו – מגושם, איטי ואדום לגמרי. "אממ..."
אני לא יכול להעמיד פנים שלא היו לי מחשבות על רייצ'ל. כל כך הרבה יותר קל היה לבלות בחברתה מאשר... טוב, כמה בנות אחרות שהכרתי. לא הייתי צריך להתאמץ כל הזמן, ולא לשקול כל מילה שאמרתי, או לשבור את הראש בניסיון להבין מה היא חושבת. רייצ'ל לא הסתירה כמעט שום דבר. הכול אצלה תמיד היה גלוי.
אני לא יודע מה הייתי עושה, אבל דעתי היתה מוסחת כל כך, שלא הבחנתי בדמות השחורה הענקית שצללה מהשמים – עד שארבע פרסות נחתו על מכסה המנוע של הפריוס בקול חבטה גדול.
היי בוס, אמר קול בתוך הראש שלי. סחטיין על הרכב!
בלאקג'ק הפגסוס היה חבר ותיק אז ניסיתי לא להתעצבן יותר מדי מהמכתשים שהוא יצר על מכסה המנוע, אם כי היתה לי הרגשה שפול בלופיס לא יהיה מאושר לגלות אותם.
"בלאקג'ק," נאנחתי. "מה אתה – "
ואז ראיתי מי רוכב על גבו, וידעתי שהיום שלי עומד להסתבך.
"מה המצב, פרסי?"
צ'ארלס בקנדורף, המדריך הבכיר של ביתן הפייסטוס, היה גורם לרוב המפלצות לברוח בבכי לאמא. הוא היה בחור אפרו-אמריקאי ענקי עם שרירים משתרגים מהעבודה הקשה בנפחייה כל קיץ. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים ואחד ממחשלי הנשק הטובים ביותר במחנה. הוא היה גאון בבניית דברים מכאניים. חודש קודם לכן הוא הטמין פצצת אש יוונית בשירותים של אוטובוס שהסיע חבורה של מפלצות. הפיצוץ חיסל לגיון שלם מחייליו המרושעים של קרונוס, ברגע שאחת ההרפיות הורידה את המים.
בקנדורף היה לבוש לקרב. הוא חגר מגן חזה מארד וחבש קסדת קרב, יחד עם מכנסי דגמ"ח שחורים וחרב שחגר לירכו. תרמיל חומרי הנפץ שלו היה תלוי על כתפו.
"הגיע הזמן?" שאלתי.
הוא הנהן בהבעה קודרת.
הרגשתי גוש עולה בגרוני. ידעתי שהרגע הזה יבוא. הרי התכוננו לקראתו כבר שבועות, אבל איכשהו קיוויתי שלעולם הוא לא יגיע.
רייצ'ל הרימה מבט אל בקנדורף. "היי."
"אה, היי. אני בקנדורף. את בטח רייצ'ל. פרסי סיפר לי... אה, זאת אומרת, הוא הזכיר אותך."
רייצ'ל הרימה גבה. "באמת? טוב מאוד." היא העיפה מבט בבלאקג'ק, שבטש בפרסותיו על מכסה המנוע של הפריוס. "אז אתם הולכים להציל את העולם."
"משהו כזה," אישר בקנדורף.
שלחתי אל רייצ'ל מבט חסר אונים. "את יכולה למסור לאמא שלי – "
"אני אגיד לה. אני בטוחה שהיא כבר רגילה. ואני אסביר לפול לגבי מכסה המנוע."
הנהנתי בתודה. היתה לי הרגשה שזאת הפעם האחרונה שפול ישאיל לי את המכונית שלו.
"בהצלחה." רייצ'ל נישקה אותי לפני שהספקתי להגיב. "עכשיו זוז, חצוי. לך תהרוג בשבילי כמה מפלצות."
הדבר האחרון שראיתי היה את רייצ'ל יושבת במושב שליד הנהג, בזרועות שלובות, וצופה בבלאקג'ק דואה במעגלים אל השמים כשבקנדורף ואני על גבו. תהיתי על מה רצתה לדבר איתי, ואם אזכה לחיות מספיק זמן כדי לגלות.
"אז מה," אמר בקנדורף. "יש לי הרגשה שלא תרצה שאזכיר את הסצנה הקטנה הזאת באוזני אנבת'."
"אלים אדירים, לא," מלמלתי. "אפילו אל תחשוב על זה."
בקנדורף צחק, ויחדיו דאינו מעל האוקיינוס האטלנטי.
עד שאיתרנו את המטרה שלנו כבר כמעט ירד הלילה. "הנסיכה אנדרומדה" נצצה באופק – ספינת תענוגות ענקית מוארת כולה אורות צהובים ולבנים. ממרחק אפשר היה לטעות ולחשוב שזו סתם ספינת מסיבות, ולא מטה הפיקוד של אדון הטיטאנים. אבל מי שהתקרב יכול היה להבחין בקישוט המגולף שבחרטום הספינה – עלמה כהת-שיער בכיטון יווני, כבולה לספינה בשלשלאות ו על פניה נסוכה הבעת אימה, כאילו היא יכולה להריח את צחנת המפלצות שנאלצה לשאת.
למראה הספינה, הבטן שלי התהפכה. כבר פעמיים כמעט נהרגתי על סיפון "הנסיכה אנדרומדה". ועכשיו היא מפליגה הישר לעבר ניו יורק.
"אתה זוכר מה לעשות?" צעק בקנדורף מעל שאגת הרוח.
הנהנתי. תרגלנו את העניין על יבש במספנות בניו ג'רזי, תוך שימוש בספינות נטושות כמטרות. ידעתי שיש לנו דקות ספורות בלבד. אבל ידעתי גם שזאת ההזדמנות הטובה ביותר שלנו לעצור את הפלישה של קרונוס עוד לפני שתתחיל.
"בלאקג'ק," אמרתי, "תוריד אותנו על סיפון הירכתיים התחתון."
"קיבלתי, בוס, אמר בלאקג'ק. יו אחי, איך אני שונא את הספינה הזאת.
שלוש שנים קודם לכן, בלאקג'ק היה כלוא על סיפון "הנסיכה אנדרומדה" עד שנמלט משם עם קצת עזרה ממני ומחבריי. תיארתי לעצמי שהוא מעדיף שיקלעו לו צמות וסרטים ברעמה ורק לא לחזור לשם.
"אל תחכה לנו," אמרתי לו.
אבל בוס –
"סמוך עליי," אמרתי. "אנחנו ניחלץ בכוחות עצמנו."
בלאקג'ק קיפל את כנפיו וצלל לעבר הספינה כמו כוכב שביט שחור. הרוח שרקה באוזניי. מפלצות פטרלו על הסיפונים העליונים – דרקייניאות, כלבי שאול, ענקים והשדים דמויי כלב ים המכונים טלקינים – אבל אנחנו חלפנו על פניהם במהירות כזאת שאיש מהם לא הבחין. צללנו לעבר ירכתי הספינה ובלאקג'ק פרש כנפיים ונחת בקלילות על הסיפון התחתון. ירדתי מעל גבו בתחושת בחילה קלה.
בהצלחה, בוס, אמר בלאקג'ק. שלא יעשו ממך אוכל לכלבים!
במילים אלה עופף ידידי הוותיק ונבלע במרחק. שלפתי את העט שלי מהכיס, הורדתי ממנו את המכסה ואנקלוסמוס צמחה לגודלה המלא – חרב ארד שמימי קטלנית באורך מטר שנצצה בידי באור הדמדומים.
בקנדורף הוציא מכיסו חתיכת נייר. חשבתי שזאת מפה או משהו כזה. ואז קלטתי שזה תצלום. הוא נעץ בו מבט באור העמום – תצלום פניה המחייכות של סילנה בוריגרד, בת אפרודיטה. הם התחילו לצאת בקיץ שעבר, אחרי שנים שלא הפסקנו לומר להם: "נו באמת, ברור שאתם מאוהבים!" למרות כל המשימות המסוכנות, מעולם לא ראיתי את בקנדורף מאושר כמו בקיץ האחרון.
"אנחנו נחזור בשלום למחנה," הבטחתי לו.
לרגע ראיתי דאגה בעיניו, ואז הוא עטה על פניו את חיוכו מלא הביטחון.
"ברור," אמר. "עכשיו בוא נלך ונפוצץ את קרונוס בחזרה למיליון חתיכות."
בקנדורף הוביל. התקדמנו במסדרון צר עד שהגענו למדרגות השירות, בדיוק כמו שתרגלנו, אבל שמענו קולות מעלינו ונאלצנו לקפוא במקום.
"לא אכפת לי מה האף שלך אומר!" נהם קול ספק אנושי ספק כלבי – טלקין. "בפעם האחרונה שחשבת שאתה מריח חצוי, התברר שזה כריך בשר!"
"אני מת על כריכי בשר!" נהם קול שני. "אבל אני מריח חצויים, נשבע לך. הם על הסיפון!"
"אה, המוח שלך לא על הסיפון!"
הם המשיכו להתווכח, ובקנדורף הצביע כלפי מטה. ירדנו במדרגות בשקט רב ככל האפשר. אחרי שירדנו שתי קומות, קולות הטלקינים התחילו להתעמעם.
בסופו של דבר הגענו לצוהר מתכת. בקנדורף ביטא ללא קול, חדר המנועים.
החדר היה נעול, אבל בקנדורף שלף מהתרמיל שלו כלי לחיתוך שרשראות וחתך את הבריח כאילו היה עשוי חמאה.
בפנים טרטרה וזמזמה שורה של טורבינות צהובות ענקיות. לאורך הקיר שממול היו מדי לחץ ומסופי מחשב. טלקין עמד מאחורי לוח בקרה, אבל הוא היה שקוע כל כך בעבודתו שלא הבחין בנו. גובהו היה כמטר וחצי, עם פרוות כלב ים שחורה וחלקה ורגליים גוצות. היה לו ראש של דוברמן, אבל ידיו בעלות הטפרים היו כמעט אנושיות. הוא נהם ורטן לעצמו בעודו מקליד. אולי הוא היה באמצע צ'אט עם החברים שלו באתר המכוערים העולמי.
התקרבתי אליו, והוא קפא על מקומו כשהבחין בריח חשוד. הוא זינק הצידה לעבר כפתור אזעקה אדום גדול אבל אני חסמתי אותו. הוא סינן משהו והסתער לעברי, אבל הצלפה אחת באנקלוסמוס והוא התפוגג לאבק.
"אחד הלך," אמר בקנדורף. " חמשת אלפים נשארו." הוא השליך אליי צנצנת מלאה נוזל ירוק סמיך – אש יוונית, אחד החומרים הקסומים המסוכנים ביותר בעולם. ואז השליך לי עוד כלי חובה לכל גיבור החצוי – גליל של סרט דביק.
"תצמיד את הצנצנת ללוח הבקרה," אמר. "אני אטפל בטורבינות."
ניגשנו לעבודה. היה חם ולח בחדר, ובתוך זמן קצר היינו ספוגי זיעה.
הספינה המשיכה לשוט בקול טרטור. מכיוון שאני הבן של פוסידון וכל זה, אני תמיד יודע מה המיקום שלי בים. אל תשאלו אותי איך, אבל ידעתי שאנחנו נמצאים בנקודת ציון 40.19 מעלות צפון, 71.90 מעלות מערב ושטים במהירות שמונה-עשר קשר, כלומר הספינה תגיע לנמל ניו יורק עם עלות השחר. זאת ההזדמנות האחרונה שלנו לעצור אותה.
בדיוק כשהצמדתי צנצנת שנייה של אש יוונית אל לוח הבקרה, שמעתי הדהוד צעדים על מדרגות מתכת – יצורים רבים כל כך ירדו במדרגות ששמעתי אותם למרות רעש המנועים. לא סימן מעודד.
הבטתי בבקנדורף. "כמה זמן אתה עוד צריך?"
"יותר מדי." הוא נקש על השעון שלו שישמש כנַפָּץ בשלט רחוק שלנו. "אני עדיין צריך לחבר את המקלט ולהכין את המטענים. עשר דקות לפחות."
אם לשפוט לפי קול הצעדים, נותרו לנו עשר שניות בערך.
"אני אסיח את דעתם," אמרתי. "ניפגש בנקודה שהסכמנו עליה."
"פרסי – "
"תאחל לי בהצלחה."
נראה שהוא רוצה להתווכח. כל הרעיון היה להיכנס ולצאת בלי שיבחינו בנו. אבל לא היתה ברירה אלא לאלתר.
"בהצלחה," הוא אמר.
הסתערתי אל מחוץ לפתח.
כשישה טלקינים ירדו בריצה במדרגות. שיספתי אותם באנקלוסמוס לפני שהספיקו לפלוט ציוץ. המשכתי לרוץ במעלה המדרגות – על פני טלקין נוסף, שמרוב הפתעה שמט את תיק האוכל שלו. השארתי אותו בחיים – קצת כי תיק האוכל שלו היה מגניב (היו עליו איורי שדים), אבל גם כדי שישמיע אזעקה וחבריו ירדפו אחריי במקום להיכנס לחדר המנועים.
פרצתי מבעד לפתח אל סיפון שש והמשכתי לרוץ. אני בטוח שהמסדרון המחופה שטיח היה פעם מפואר מאוד, אבל אחרי שלוש שנים של מפלצות מטיילות הלוך ושוב היו הטפטים, השטיח והדלתות מרוטשים לגמרי ומכוסים ריר, ונראו כמו הבפנוכו של גרון דרקון (וכן, לצערי אני מדבר מניסיון אישי.)
בביקור הראשון שלי על סיפון "הנסיכה אנדרומדה", אויבי הוותיק לוק החזיק בספינה לשם ההסוואה כמה תיירים מטושטשים, אפופים ערפול כדי שלא יקלטו שהם נופשים על ספינה שורצת מפלצות. אבל היום לא ראיתי שום סימן לתיירים. לא רציתי לחשוב מה עלה בגורלם, כי התקשיתי להאמין שאפשרו להם ככה סתם לחזור הביתה עם כל הפרסים שזכו בבינגו.
כשהגעתי לטיילת, מרכז קניות גדול שהיה ממוקם במרכז הספינה, קפאתי במקומי. באמצע הרחבה היתה מזרקה. ובמזרקה שרץ סרטן ענקי.
אני לא מדבר על סרטן ענקי כמו שאפשר להזמין במסעדה. אני מדבר על יצור שהיה גדול מהמזרקה עצמה. הוא היתמר לגובה שלושה מטרים מחוץ למים. השריון שלו היה מנומר בטלאים של כחול וירוק והצבתות שלו היו ארוכות מאורך גופי.
אם יצא לכם אי פעם לראות מקרוב לוע של סרטן – פה מלא קצף וכל מני מחושים מגעילים וחלקים נושכים – אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו זוועה זאת היתה בגודל ענק. עיני החרוזים השחורות של הסרטן ננעצו בי וחשפו בינה ומודעות – ושנאה יוקדת. העובדה שאני בנו של אל הים לא הוסיפה לי נקודות זכות אצל מר סרטן.
"פפפפטטטטט," הוא לחשש וקצף ים נטף מפיו. הוא הדיף צחנה של דגים רקובים שעמדו בשמש שבוע שלם.
אזעקה קולנית נשמעה. בקרוב אהיה מוקף המון מפלצות. ידעתי שאני חייב לפעול, ומהר.
"היי, סרטן." התגנבתי בזהירות לאורך שולי הרחבה. "אני כבר מפנה לך את השטח ו..."
הסרטן תקף במהירות מדהימה. הוא הגיח מהמזרקה והסתער הישר לעברי בצבתות מצליפות. צללתי לעבר חנות מזכרות והסתערתי מבעד לשורות של חולצות טריקו תלויות על קולבים. צבת אחת ניפצה לרסיסים את חלון הראווה וגיששה בתוך החנות. זינקתי בחזרה החוצה, מתנשם בכבדות, אבל מר סרטן הסתובב בעקבותיי.
"הנה, שם!" קרא מישהו ממרפסת מעליי. "פולש!"
אם רציתי למשוך את תשומת לבם בהחלט הצלחתי בכך, אבל לא רציתי להילחם כאן. אם הם יצליחו לדחוק אותי למרכז הרחבה, הסרטן יחסל אותי.
הסרטן המפלצתי הסתער עליי. הצלפתי באנקלוסמוס וקצצתי לו חתיכה מהצבת. הוא לחשש ופיו העלה קצף, אבל לא נראה שהפציעה חמורה.
ניסיתי להיזכר במידע מועיל כלשהו מהסיפורים העתיקים. אנבת' סיפרה לי פעם על סרטן מפלצתי – משהו לגבי הרקולס שרמס אותו ברגלו? טוב, זה לא יועיל לי כאן. הסרטן הזה היה גדול בכמה מידות מנעלי הספורט שלי.
ואז חלפה בראשי מחשבה לא צפויה. בחג המולד הקודם, אמא שלי ואני לקחנו את פול בלופיס לבקתה הישנה שלנו במונטוק, שאליה אנחנו יוצאים לנופש כבר שנים. פול לקח אותי לצוד סרטנים, ואחרי שלכד רשת מלאה הוא הראה לי שיש בשריון של הסרטנים סדק, ממש באמצע הבטן המכוערת שלהם.
הבעיה היחידה היתה להגיע בשלום אל הבטן המכוערת.
העפתי מבט במזרקה ואז ברצפת השיש, שכבר היתה חלקלקה מעקבותיו של הסרטן המתרוצץ. הושטתי יד קדימה והתרכזתי במים, והמזרקה כולה התפוצצה. מים ניתזו לכל עבר, לגובה שלוש קומות, מרטיבים את המרפסות ואת המעליות ואת חלונות הראווה. לסרטן לא היה אכפת. הוא אהב מים. הוא התקדם אליי בהליכה צדדית, מלחשש ונוקש בצבתותיו, ואני רצתי הישר לעברו בצרחה אדירה של "
רגע לפני ההתנגשות שתלתי שתי רגליים ברצפה כמו שחקן בייסבול ונתתי חליקה על השיש הרטוב הישר מתחתיו. זה היה כמו להחליק אל מתחת לרכב משוריין במשקל שבעה טון. אם הסרטן היה כורע הייתי נמחץ מיד, אבל רגע לפני שהוא קלט מה קורה נעצתי את אנקלוסמוס בסדק בשריון שלו, הרפיתי מהקת ודחפתי את עצמי הלאה מצדו האחורי.
המפלץ נרעד כולו ולחשש. העיניים שלו התמוססו. השריון שלו האדים בעוד כל אבריו הפנימיים מתאדים ומתפוגגים. השריון המרוקן נשר לרצפה בקרקוש ונותר שם כערמה ענקית.
לא היה לי זמן להתפעל ממעשה ידיי. רצתי לעבר גרם המדרגות הקרוב ביותר בעוד מפלצות וחצויים צועקים פקודות סביבי ואוחזים בכלי נשק. אני נותרתי בידיים ריקות. אנקלוסמוס הקסומה תופיע בכיס שלי במוקדם או במאוחר, אבל לעת עתה היא נותרה תקועה מתחת לשרידי הסרטן, ולא היה לי זמן לחפש אחריה.
ברחבת המעליות שבסיפון שמונה, שתי דרקייניאות זחלו קדימה וחסמו את דרכי. מהמותניים מעלה הן נראו כנשים שעורן מכוסה קשקשים ירוקים, עיניהן צהובות ולשונן מפוצלת. מהמותניים מטה היה לכל אחת במקום רגליים צמד גופי נחש. בידיהן הן נשאו חניתות ורשתות עם משקולות, וידעתי מניסיון שהן מיומנות בשימוש בהן.
"מה ישששש לנו כאן?" לחששה אחת מהן. "פרסססס גדול עבור קרונוססס!"
לא היה לי מצב רוח לשחק "הנחש בא", אבל מולי הבחנתי במעמד ועליו דגם של הספינה, מעין תצוגה לנוסעים של "אתה נמצא כאן." תלשתי את הדגם מעל המעמד והשלכתי אותו לעבר הדרקייניאה הראשונה. הדגם פגע לה בפרצוף והיא קרסה במקום. זינקתי מעליה, תפסתי בחנית של חברתה ודחפתי אותה הצדה. היא נחבטה במעלית ואני המשכתי לרוץ לעבר חרטום הספינה.
"תפסו אותו!" היא צרחה.
כלבי שאול צייתו לפקודה. מישהו ירה חץ שחלף על פניי בשריקה וננעץ בחיפוי העץ של קיר המדרגות.
לא היה אכפת לי – כל עוד אני מצליח להרחיק את המפלצות מחדר המנועים ומושך זמן למען בקנדורף.
בעודי רץ במעלה המדרגות, ירד לקראתי ילד בריצת הסתערות. נראה שהוא בדיוק התעורר משינה. השריון שלו לא היה רכוס. הוא שלף חרב וצעק: "בשם קרונוס!" אבל נשמע יותר מפוחד מאשר כועס. להערכתי הוא היה בן לא יותר משתים-עשרה – הגיל שבו הגעתי לראשונה אל מחנה החצויים.
המחשבה דיכאה אותי. הילד הזה עבר שטיפת מוח – לימדו אותו לשנוא את האלים ולפעול נגדם משום שנולד חצי אולימפי. קרונוס ניצל אותו, אבל הוא חשב שאני האויב שלו.
לא רציתי לפגוע בו. ולא נזקקתי לכלי נשק כדי לנטרל אותו. חמקתי הצדה ממכת החרב, תפסתי במפרק היד שלו והטחתי אותו כנגד הקיר. החרב צנחה מידו ופגעה ברצפה בקול קרקוש.
ואז עשיתי משהו שלא תכננתי לעשות. זה כנראה היה טיפשי מצדי. אין ספק שסיכנתי בכך את המשימה שלנו, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי.
"אם אתה רוצה להישאר בחיים," אמרתי לו, "רד מהספינה ברגע זה. תגיד לחצויים האחרים." ואז דחפתי אותו והוא התגלגל מטה לעבר הקומה שמתחת.
המשכתי לעלות במדרגות.
זיכרונות רעים מהעבר: המסדרון שמחוץ לקפיטריה. אנבת', אחי-למחצה טייסון ואני התגנבנו בו לפני שלוש שנים בביקור הראשון שלי על הספינה.
פרצתי החוצה אל הסיפון הראשי. משמאל, השמים החשיכו מסגול לשחור. ברֵכה נצצה בין שני מגדלי זכוכית מלאים מרפסות נוספות ומתחמי מסעדות. כל החלק העליון של הספינה נראה נטוש באופן מוזר.
כל שהיה עליי לעשות הוא לחצות את הספינה לעבר האחר. ואז אוכל לרדת במדרגות אל מנחת המסוקים – נקודת המפגש לשעת חירום שקבענו בינינו. עם קצת מזל, בקנדורף יפגוש אותי שם ויחד נקפוץ לים. כוחות השליטה שלי במים יגוננו עלינו, וממרחק חצי קילומטר נפוצץ את הספינה.
אחרי שעברתי בערך מחצית מהסיפון, שמעתי קול שגרם לי לקפוא על מקומי. "איחרת, פרסי."
לוק עמד על המרפסת מעליי וחיוך על פניו המצולקות. הוא היה לבוש מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו לבנה וכפכפים, כאילו הוא בחור נורמלי, סטודנט אולי, אבל העיניים שלו חשפו את האמת. הן היו זהובות לחלוטין.
"אנחנו מחכים לך כבר ימים." בהתחלה הוא נשמע נורמלי, כמו הקול הרגיל של לוק. אבל אז הפנים שלו התעוותו. רעד חלף בכל גופו כאילו שתה משהו ממש מגעיל. הקול שלו הפך כבד יותר, עתיק ורב עוצמה – קולו של קרונוס אדון הטיטאנים. המילים העבירו צמרמורת בגבי, כמו חריקת סכין. "השתחווה בפניי."
"כן, בטח," מלמלתי לעצמי.
ענקים לייסטריגונים התפרשו משני עברי הברכה כאילו על פי סימן מוסכם. גובהו של כל אחד מהם היה שניים וחצי מטרים והיו להם זרועות מקועקעות, שריונות עור ואלות ממוסמרות. חצויים נושאי קשת נגלו על הגג מעל לוק. שני כלבי שאול ירדו בקפיצה מהמרפסת שממול ונהמו לעברי. בתוך שניות הייתי מוקף. זאת היתה מלכודת: אין מצב שהם היו מצליחים להתארגן במהירות כזאת אלמלא ידעו שאני מגיע.
נשאתי מבט אל לוק וזעם בעבע בתוכי. לא ידעתי אם משהו מהתודעה של לוק עדיין התקיים בתוך הגוף הזה. אולי, בגלל האופן שבו הקול שלו התחלף... או אולי קרונוס פשוט עדיין מסתגל לגוף החדש שלו. אמרתי לעצמי שזה לא משנה. לוק היה מרושע ומעוות הרבה לפני שקרונוס השתלט על גופו.
משהו בתוכי אמר: ממילא אצטרך להילחם בו בסופו של דבר. אז למה לא עכשיו?
לדברי הנבואה הגדולה, בגיל שש-עשרה אקבל החלטה שתציל את העולם או תשמיד אותו. נותרו שבעה ימים בלבד עד יום ההולדת שלי. למה לא עכשיו? אם הכוח באמת בידיי, מה משנה שבוע יותר או פחות? אם אביס את קרונוס, אוכל לגמור עם העניין כאן ועכשיו. היי, כבר יצא לי להילחם במפלצות ובאלים.
לוק כמו קרא את מחשבותיי, ועל פניו עלה חיוך. לא, לא לוק, קרונוס. הייתי חייב להפנים את זה.
"קדימה," אמר, "אם תעז."
קהל המפלצות נחצה לשתיים. עליתי במדרגות בלב הולם. הייתי משוכנע שמישהו ידקור אותי בגב, אבל הם הניחו לי לעבור. גיששתי בתוך הכיס ומצאתי את העט שלי ממתין. הסרתי מעליו את המכסה ואנקלוסמוס צמחה לחרב.
כלי הנשק של קרונוס התגשם בידיו – חרמש באורך שני מטר עשוי בחציו ארד שמימי, בחציו פלדה אנושית. רק ראיתי את החרמש והברכיים שלי הפכו לג'לי. לפני שאספיק לשנות את דעתי, הסתערתי עליו.
הזמן האט. אני מתכוון האט פשוטו כמשמעו – זאת היתה אחת היכולות של קרונוס. הרגשתי כאילו אני מנסה להתקדם בתוך סירופ צמיגי. כה כבדות היו הזרועות שלי שבקושי הייתי מסוגל להניף את החרב. קרונוס חייך, הניף את החרמש שלו במהירות רגילה והמתין שאזדחל קדימה אל מותי.
ניסיתי להיאבק בקסם שלו. התרכזתי בים שמסביבי – מקור כוחי. עם השנים השתפרה מאוד היכולת שלי להתחבר לים, אבל נדמה שכעת לא קורה דבר.
צעדתי צעד איטי נוסף קדימה. ענקים קראו קריאות בוז. דרקייניאות לחששו בלעג.
הלו, אוקיאנוס, התחננתי. אני ממש אשמח לעזרה מיידית.
פתאום הרגשתי כאב עז בקרביי. הספינה כולה נטתה על צידה ומפלצות הושלכו לכל עבר. חמישה-עשר אלף ליטרים של מים געשו מבריכת השחייה וניתכו עליי ועל קרונוס ועל כל שאר הנוכחים. המים אוששו אותי ושברו את כישוף הזמן, ואני הסתערתי קדימה.
הכיתי בחרבי לעבר קרונוס, אבל עדיין הייתי איטי מדי. עשיתי טעות והבטתי לו ישר בפנים – הפנים של לוק, בחור שהיה פעם חבר טוב שלי. עד כמה ששנאתי אותו, התקשיתי להרוג אותו.
קרונוס עצמו לא סבל מהיסוס מסוג זה. החרמש הצליף. אני זינקתי לאחור והלהב המרושע החמיץ אותי בסנטימטרים ספורים, חוצב בין כפות רגליי בקע עמוק בסיפון.
בעטתי בחזה של קרונוס. הוא מעד לאחור אבל משום מה היה כבד יותר ממשקל גופו של לוק. הרגשתי כאילו בעטתי במקרר.
קרונוס הניף שוב את החרמש. בלמתי באמצעות אנקלוסמוס, אבל המכה היתה עזה כל כך שלא הצלחתי אלא להדוף אותה. חוד החרמש גילח את השרוול שלי ושרט את זרועי. זה לא היה אמור להיות חתך רציני, אבל כל גופי התפוצץ מכאב. נזכרתי במה שאמר הטלקין על החרמש של קרונוס: זהירות, שוטה. נגיעה אחת והלהב יגדע את נשמתך מגופך. עכשיו הבנתי למה התכוון. איבדתי כאן יותר מאשר דם. הרגשתי כיצד כוחי, רצוני, כל זהותי, אוזלים והולכים מגופי.
מעדתי לאחור. העברתי את החרב ליד שמאל והסתערתי על קרונוס בייאוש. הלהב היה אמור להינעץ בגופו ולצאת מהצד האחר, אבל במקום זאת נהדף מבטנו כאילו פגעתי בשיש מוצק. הוא לא היה אמור לשרוד מכה כזאת.
קרונוס צחק. "ביצועים עלובים למדי, פרסי ג'קסון. לוק מספר לי שמעולם לא היית יריב ראוי לו בחרב."
הראייה שלי התחילה להתערפל. ידעתי שאין לי הרבה זמן. "לוק. השתן עלה לו לראש," אמרתי. "אבל לפחות זה היה הראש שלו."
"כמה חבל להרוג אותך כעת," אמר קרונוס בטון מהורהר, "לפני מימוש תוכניתי הסופית. הייתי שמח לראות את האימה בעיניך, כשתבין כיצד אשמיד את האולימפוס."
"הספינה הזאת לעולם לא תגיע למנהטן." הזרוע שלי פעמה כולה. כתמים שחורים התחילו לרצד לי מול העיניים.
"מדוע?" העיניים הזהובות של קרונוס נצצו. פניו – הפנים של לוק – נראו כמו מסכה, בלתי טבעיות ומוארות בכוח מרושע. "הייתכן שאתה תולה תקווה בחברך עם חומרי הנפץ?"
הוא השקיף מטה לעבר הברכה וקרא: "נקמורה!"
נער בשריון יווני מלא נדחק בין ההמון. העין השמאלית שלו היתה מכוסה רטייה שחורה. זיהיתי אותו, כמובן: אית'ן נקמורה, בן נמסיס. הצלתי את חייו במבוך בקיץ שעבר, ובתמורה עזר הבוגד הקטן לקרונוס לחזור לחיים.
"התוכנית הצליחה, הלורד," קרא אית'ן. "מצאנו אותו בדיוק במקום שנמסר לנו."
הוא מחא כף ושני ענקים דשדשו בכבדות קדימה, גוררים ביניהם את צ'ארלס בקנדורף. הלב שלי כמעט נעצר. היה לבקנדורף פנס בעין ופניו וזרועותיו היו מכוסות כולן שריטות וחתכים. השריון שלו נעלם והחולצה שלו כמעט נקרעה מעליו.
"לא!" צעקתי.
בקנדורף הסתכל ישר אלי. הוא העיף מבט בידו כאילו מנסה לרמוז לי משהו. השעון שלו. הם עדיין לא לקחו ממנו את השעון, והשעון היה הנַפָּץ. הייתכן שחומרי הנפץ עדיין מחוברים? המפלצות ודאי נטרלו אותם מיד.
"מצאנו אותו בתוך הספינה," אמר אחד הענקים, "מנסה להתגנב אל חדר המנועים. אפשר לאכול אותו?"
"בקרוב." קרונוס הביט באית'ן בפנים חמוצות. "אתה משוכנע שהוא לא חיבר את חומרי הנפץ?"
"תפסנו אותו כשהתגנב לעבר חדר המנועים, הלורד."
"כיצד אתם יודעים?"
"אה..." אית'ן זע על מקומו באי שקט. "זה הכיוון שבו הלך. וזה מה שהוא אמר לנו. התרמיל שלו עדיין מלא חומרי נפץ."
לאט לאט התחלתי להבין מה קורה כאן. בקנדורף הצליח לשטות בהם. כשהבין שהם עומדים ללכוד אותו, הוא הסתובב כדי ליצור רושם שהוא הולך בכיוון ההפוך. הוא הצליח לשכנע אותם שעדיין לא הספיק להגיע אל חדר המנועים. ייתכן שהאש היוונית עדיין מחוברת! אבל זה לא יעזור לנו כהוא זה אם לא נצליח להימלט מהספינה ולפוצץ אותם.
קרונוס היסס.
תקנה את הסיפור, התפללתי. הכאב בזרועי היה עז כל כך שבקושי הייתי מסוגל לעמוד.
"פיתחו את התרמיל," פקד קרונוס.
אחד הענקים חטף את תרמיל חומרי הנפץ מכתפיו של בקנדורף. הוא הציץ פנימה, פלט אנקה והפך אותו כלפי מטה. מפלצות מפוחדות נרתעו לאחור. אם התרמיל באמת היה מלא צנצנות אש יוונית, כולנו היינו מתפוצצים. אבל כל מה שנפל ממנו היו כעשר צנצנות אפרסקים משומרים.
יכולתי לשמוע את קרונוס מתנשם בכבדות בניסיון לשלוט בזעמו.
"היש אמת בהשערתי," אמר, "שלכדתם את החצוי בסביבת מחסן המזון?"
אית'ן החוויר. "אה..."
"והאם שלחת מישהו לבדוק את חדר המנועים?"
אית'ן נסוג לאחור באימה, ואז סב על עקביו ופתח בריצה.
קיללתי חרישית. עכשיו נותרו דקות ספורות עד שהמטענים ינוטרלו. הבטתי בבקנדורף שוב ושאלתי ללא קול בתקווה שיבין: כמה זמן?
הוא הצמיד אצבע ואגודל לצורת עיגול. אפס. הוא לא קבע השהיה בטיימר. אם יצליח ללחוץ על כפתור השעון, הספינה תתפוצץ מיד. לא היה שום סיכוי שנצליח להתרחק משם לפני שנשתמש בו. המפלצות יהרגו אותנו, או ינטרלו את המטענים, או שניהם.
קרונוס פנה לעברי בחיוך עקמומי. "עליך לסלוח לעוזרים המוגבלים שלי, פרסי ג'קסון. אך אין זה חשוב. המשחק הגיע לסיומו. ידענו על בואכם זה שבועות."
הוא פשט את ידו, וממנה השתלשל צמיד כסף קטן ועליו קמע בצורת חרמש – סמלו של אדון הטיטאנים.
הפצע בזרועי ערפל את יכולתי לחשוב בבהירות, ובכל זאת הצלחתי למלמל: "מכשיר קשר... מרגל במחנה."
קרונוס צחקק. "אסור לסמוך על חברים. הם תמיד יאכזבו אותך בסופו של דבר. לוק למד את הלקח בדרך הקשה. ועכשיו השלך את חרבך והיכנע, אחרת חברך ימות."
בלעתי רוק. ידו של אחד הענקים סגרה על צווארו של בקנדורף. במצבי הפצוע לא הייתי מסוגל להציל אותו, וגם אם הייתי מנסה הם היו הורגים אותו לפני שהייתי מספיק להגיע אליו. שנינו היינו נהרגים.
בקנדורף ביטא ללא קול מילה אחת: לֵך.
הנדתי בראשי לשלילה. לא יכולתי לנטוש אותו שם.
הענק השני המשיך לחטט בין פחיות האפרסקים המשומרים, כך שזרועו השמאלית של בקנדורף היתה חופשייה. הוא הרים אותה באיטיות – לעבר השעון שעל מפרק ידו הימנית.
רציתי לצרוח, לא!
מאזור הברכה, אחת הדרקייניאות לחששה: "מה הוא עוששששה? מה זה על היד ששששלו?"
בקנדורף עצם את עיניו בכוח וקרב את ידו אל השעון.
לא היתה לי ברירה. השלכתי את החרב שלי כמו כידון לעבר קרונוס. היא ניתזה מחזהו בלי שתזיק לו, אבל המכה הסיחה את דעתו. נדחקתי בין המון המפלצות וקפצתי משולי הספינה – לעבר הים שהשתרע שלושים מטר מתחתיי.
קול רעם עמום עלה מקרבי הספינה. מפלצות צעקו לעברי מלמעלה. חנית חלפה ליד האוזן שלי. חץ ננעץ בירכי אבל אני בקושי הבחנתי בכאב. צללתי אל בין הגלים והוריתי לזרמים לשאת אותי משם – מאה מטר, מאתיים מטר.
אפילו ממרחק כזה, הפיצוץ טלטל את העולם. גל חום צרב בעורפי. "הנסיכה אנדרומדה" התפוצצה משני צידיה. כדור אש אדיר שכולו להבות ירוקות נישא אל השמים החשוכים, מכלה כל דבר בדרכו.
בקנדורף, חשבתי.
ואז איבדתי את ההכרה ושקעתי כמו עוגן אל קרקעית הים.
פורסם ב 27 בדצמבר 2009 10:56 במדור פרסי ג'קסון | 19 תגובות | אפשרויות
פרסי ג'קסון: חדשות הספר החמישי
חיכתם יפה ובסבלנות, ואני די נעלמתי, אבל הנה אני חוזרת עם החדשות שלהם חיכיתם (ואני יודעת שחיכיתם, כי רבים מכם פנו אלי במייל!) הספר החמישי בסדרה, פרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס, אמור להגיע למדפי החנויות ב-1 בינואר. כלומר עוד שבועיים.
זאת ועוד: הנרשמים לקנייה מוקדמת של הספר בסניפי רשת צומת ספרים, יכולים לקבל במתנה ביחד עם הספר גם חולצת "מחנה החצויים": חולצה כתומה ועליה הסמל מהמדליון של הספר החמישי. (שימו לב: רק בצומת ספרים.)
לכל מי שסקרן מדוע שם הספר בעברית שונה מהשם באנגלית: זו לא טעות, זה בכוונה. תרגום מדוייק של שם הספר לעברית היה חושף אם מדובר באחרון או באחרונה, ובכך מקלקל קצת את ההפתעה.
זהו הספר האחרון בסדרת מעלליו של פרסי ג'קסון, אבל הסופר ריק ריירדן שוקד כבר עכשיו על סדרת הרפתקאות נוספת בכיכוב חניכים אחרים ממחנה החצויים. בין לבין הוא גם כותב סדרה המבוססת על מיתולוגיה מצרית עתיקה, ואנחנו בהוצאת גרף מתעתדים לתרגם את שתי הסדרות לעברית.
כמו כן, הסרט "פרסי ג'קסון וגנב הברק" - שמועד הקרנתו בארץ הוזז ונדחה והוזז שוב ושוב - צפוי להגיע לאקרנים בארץ במהלך חודש פברואר. אוטוטו ממש!
לבסוף: אתר רשימות המארח את הבלוג שלי נמצא בימים אלה בשלבי סגירה. אני מחפשת בית חדש, ובינתיים צמצמתי מאוד את הפעילות שלי כאן (אם לא שמתם לב). כשאדע לאן אני עוברת, אפרסם כאן הפנייה.
חורף נעים לכולכם!
גילי
נ.ב. לגבי הזמנת הספרים באתר האינטרנט של צומת ספרים: לפי הכתוב שם באתר, 180 המזמינים הראשונים יקבלו חולצה. אני לא בדיוק יודעת איך זה פועל ולא יכולה לקחת אחריות, אבל אם במקרה הזמנתם חולצה וכשיגיע הספר לא תקבלו חולצה, כתבו אלי עם פרטים מדוייקים ואשתדל לבדוק ולסייע.
פורסם ב 20 בדצמבר 2009 15:44 במדור פרסי ג'קסון | 24 תגובות | אפשרויות
International Conference of Harry Potter Translators
I apologize for formatting problems, this format was designed for Hebrew text (right to left) and I have not been able to overcome the problems. -- Gili
International Conference
“Globalization through Localization –
Cultural dialogue through Harry Potter Translations”
8 September 2009
Fondation Simone et Cino del Duca
de l’Institut de France
Participants
Translators of Harry Potter Series (in alphabetical order)
Bar-Hillel, Gili Hebrew Bordenave, Karine Occitan Bugge Høverstad, Torstein Norwegian Bumrungsuk, Sumalee Thai Chien-Wen, Peng Traditional Chinese Dashdavaa, Ayush Mongolian Escorihuela, Laura Catalan Fries-Gedin, Lena Swedish Geldenhuys, Kobus Afrikaans Iepureanu, Ioana Romanian Kaer, Kaisa Estonian Kaer, Krista Estonian Kanchashvili, Ketevan Georgian Lakhuti, Maya Russian Ma, Ainong Simplified Chinese Matsuoka, Yuko Japanese Medek, Pavel Czech Morozov, Victor Ukrainian Nic Mhaolain, Máire Irish Nunes, Isabelle Portuguese Rovira Ortega, Gemma Castilian Thapaliya, Shlesha Nepali Wilson, Andrew Ancient Greek Wyler, Lia Brazilian
Muggles
Ardizzone, Sarah Children's Literary Translator
Patterson, Diana Mount Royal University, Calgary
Rémi, Cornelia Ludwig-Maximilians-Universität, Munich
Uehara, Shinichi Graduate School of Kokushikan University, Tokyo
Chuang, Emily Publisher, Taiwan
Moderators
Hénard, Jaqueline Correspondent of Swiss daily newspaper Tages-Anzeiger
Ischinger, Barbara Director of Education, OECD
Watkins, Kevin Director of Education for All (EFA) at UNESCO
פורסם ב 3 בספטמבר 2009 12:13 במדור Harry Potter Conference תגובות נעולות | אפשרויות
"פרסי ג'קסון והקרב על המבוך"
הספר הרביעי בסדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" אמור להגיע לחנויות הספרים בימים הקרובים. בינתיים קחו עטיפה, טקסט גב, רשימת פרקים ופרק ראשון לדוגמה.
| הקיץ הגיע, אך פרסי ג'קסון וחבריו במחנה החצויים לא יכולים לתפקד כרגיל בתקופה שבה קרונוס, אדון הטיטאנים המרושע, ממשיך לצבור כח ולהכין את צבא המפלצות שלו למתקפה על אלי האולימפוס. תגלית מפתיעה חושפת תכנית אפשרית של האויב: להיעזר במבוך העתיק של דיידלוס, המשתרע כעת מתחת לפני הקרקע בכל רחבי ארצות הברית. פרסי וחבריו יוצאים למסע אל תוך המבוך, בתקווה ללמוד איך לנווט בו לפני שישיגו שליחיו של קרונוס אמצעי ניווט משלהם. המבוך מלא פלאות וסודות מהעבר, אך לא פחות מזה סכנות, וכלל לא מובטח לחברים שישיגו את מטרתם – או שיצליחו אי פעם לצאת משם בחיים. הספר הרביעי בסדרת הלהיט מלא כרגיל מפלצות דמיוניות מהמיתולוגיה היוונית, הרפתקאות, רגעי מתח והומור – אך גם רגעים של חסד והתבגרות. הדמויות האהובות: פרסי, אנבת', גרובר וטייסון, שבות להופיע, ומגלות כל אחת את ייעודה המיוחד. סדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים מתפרסמת במסגרת ספרי גרף צעיר, סדרה בעריכתה של גילי בר-הלל. משבחי הביקורת על פרסי ג'קסון והאולימפיים: "ריק ריירדן מצליח ליצור את התמהיל המושלם לילדים, לנוער, ולמי שלמרות משא השנים עדיין לא איבד את לחלוחית ההנאה מהרפתקה מענגת רבת דמיון והשראה." קובי קמין, גלובס "ריירדן משלב בסיפורו את החומרים המיתולוגיים בטבעיות גמורה ונטולת דידקטיות. שימושו המושכל בהומור והכרת עולמם של בני הנוער הופכים את פרסי לדמות מקסימה, שכל ילד ירצה להיות חבר שלה." לילך וולך, טיים אאוט "רוח של רעננות והומור נושבת מבין הדפים." רומי מיקולינסקי, וואלה בקרוב סדרת סרטים מאולפני פוקס המאה ה-20 |
פורסם ב 1 בספטמבר 2009 17:33 במדור פרסי ג'קסון | 32 תגובות | אפשרויות
פרסי ג'קסון: חדשות הספר הרביעי
לכל מי שלא ידע ולא עקב: התרגום העברי לספר הרביעי בסדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" צפוי להגיע לחנויות הספרים בתחילת ספטמבר, כשבועיים לפני ראש השנה. שם הספר: פרסי ג'קסון והקרב על המבוך. לא אגלה לכם את העלילה, אבל מי שרוצה מוזמן לנחש על פי רשימת הפרקים שבהמשך, בתרגומה המשובח כתמיד של יעל אכמון.
בנוסף אני מזכירה שהסרט "פרסי ג'קסון וגנב הברק" צפוי להגיע לאקרנים בארץ ובעולם במהלך פברואר 2010. יש כבר סרטון פרומו באתר הרשמי.
פרסי ג'קסון והקרב על המבוך
רשימת פרקים:
1. אני נלחם במעודדות שטניות
2. אני מקבל שיחה מהשאול
3. אנחנו משחקים תופסת עם עקרבי ענק
4. אנבת' מפרה את הכללים
5. ניקו מכבד את המתים בארוחות ילדים
6. אנחנו פוגשים באל דו-פרצופי
7. טייסון מוביל פריצה מהכלא
8. אנחנו מתארחים בחוות בקר מהגיהינום
9. אני נלחם בערמות של קקי
10. משחקים בשעשועון המוות הגדול
11. אני מעלה את עצמי באש
12. אני יוצא לחופשה נצחית
13. אנחנו מוצאים דרך לנווט במבוך
14. אני נלחם באחי בקרב עד המוות
15. אנחנו גונבים כנפיים משומשות
16. אני פותח ארון קבורה
17. האל האובד מדבר
18. גרובר מעורר מנוסת בהלה
19. המועצה מתפרקת
20. יום ההולדת שלי נגמר בנימה קודרת
פורסם ב 7 באוגוסט 2009 09:36 במדור פרסי ג'קסון | 26 תגובות | אפשרויות
כשתרגום נכון הוא לא התרגום הנכון
חשבתי אתמול על הביטוי "מזל טוב". מה זה "מזל" אנחנו יודעים, גם מה זה "טוב". באנגלית, "מזל" זה "luck" ו"טוב" זה "good". אבל מי שיתרגם "מזל טוב" ל-"good luck", סביר להניח שתרגומו יהיה שגוי מבחינת השימוש הפרגמטי בביטוי. דוברי אנגלית אומרים "good luck" כשהם מאחלים זה לזה הצלחה באירוע עתידי - בעברית אנחנו אומרים "בהצלחה". דוברי עברית אומרים "מזל טוב" כשהם משתתפים בשמחתו של אדם שזכה במנת מזל - באנגלית אומרים "congratulations". הביטוי השלם אינו שווה לסכום חלקיו: יוצא ש-"good luck" אינו תרגום נכון לביטוי "מזל טוב".
הנה מטאפורה חדשה לעבודתו של מתרגם: מתרגם הוא כמו צייר, שלומד לקדד על נייר את האפקט שברצונו ליצור, ולא רק לסמן אותו בסמלים. למה הכוונה? כולם יודעים שדלת היא מלבנית, צלחת היא עגולה, והשמיים כחולים. אבל רק לעיתים רחוקות קרני האור שמגיעות אל הרטינה של העין שלנו יוצרות באמת צורות גיאומטריות מדוייקות או צבעים טהורים. אנחנו חווים את הדלת כמלבנית למרות שאנחנו עומדים בזווית אליה, וחווים את השמיים ככחולים גם אם אורך הגל שמגיע לעינינו הוא למעשה ירוק. ילד מצייר בית מרובע עם גג משולש, פס כחול בשביל שמיים ופס ירוק בשביל דשא. אמן משוכלל שם על הנייר קווים המתחברים בזוויות שונות, או לפעמים כלל לא מתחברים; נגיעות צבע מכל גווני הקשת בשילובים מוזרים - והופ, על הנייר נוצרת האשלייה של דמיון למציאות (verisimilitude).
כך גם מתרגם ספרות מיומן, צריך ללמוד את ההבדל בין מילים המסמלות צורת התבטאות מסויימת, למילים היוצרות אשלייה של טבעיות.
יש כמה מילים כאלה, שמשמעותן באנגלית כל כך ברורה ומובנת מאליה, עד שלפעמים אנחנו לא טורחים בכלל לשחזר את פעולתן בעברית, אלא רק מסמנים שבאנגלית הן הופיעו. המילה "יקירי" היא דוגמה מצויינת לכך. המילה העברית "יקירי" מסמלת בטקסטים ספרותיים בעברית את המילה האנגלית "dear". אלא ש-dear זו מילת חיבה אורגנית וספונטנית, בעוד "יקירי" הוא מין ייצור כלאיים מלאכותי שקיומו בשפה המדוברת נובע בעיקר משימושיו בספרות. לא פעם, את dear נכון הרבה יותר לתרגם בתור "מותק", "חמוד", "אהוב שלי" וכיוצא בזאת.
כנ"ל המילה האנגלית gasp, שיש המתרגמים אותה אוטומטית כ"התנשפות". הנכון הוא ש-to gasp זה לשאוף שאיפת אוויר חדה וקולנית. אלא שלעיתים קרובות כשהמילה הזאת מופיעה בכתב, אין היא מתפקדת כמעבירת מידע על פעולת נשימה, אלא כמתארת תגובת הפתעה.
בספרי הארי פוטר שמתי לב לא פעם שהמלה gasped מתפקדת כמעט כמו פֶרמָטָה מוסיקאלית: אתנחתא קלה לנשימה ובניית מתח רגע לפני תיאור שאמור להיות מפתיע או מזעזע. נזכרתי בימי כעורכת תכניות מלל בגלי צה"ל: איך למדתי את חשיבותן של הנשימות בדיבור. בשעת עריכה של ראיון מוקלט, כשמבצעים חיתוכים בפס הקול, מיקומן של הנשימות בין מילה למילה או בין משפט למשפט הוא קריטי להבנת הנשמע, ולזרימה הכביכול "טבעית" של מה שאנחנו שומעים. לפעמים היה אפילו נכון להשתיל נשימה שהוקלטה במקום אחר לגמרי, על מנת לגרום לפס-קול ערוך לזרום בצורה "טבעית" וברורה יותר. זה מה שה-gasp עושה באנגלית, אבל זה לא מה שהמילה "התנשף" עושה בעברית. "התנשף" נתקעת, כבדה ומלאכותית. בעיני, נכון יותר כמעט תמיד להחליף את ה"התנשף" הזה ב"עמד נדהם", "פלט קריאת תדהמה" או "לא האמין למראה עיניו", לדוגמה.
אין תרגום שהוא נכון תמיד למילים שהזכרתי לעיל. לפעמים החלופות שנתתי כדוגמה - "מותק" או "עמד נדהם" - דווקא לא מתאימות, והחלופות "יקירי" או "התנשף" בכל זאת מתאימות יותר. לפעמים גם אמן משוכלל מצייר מלבן לייצג דלת ומשתמש בגוון כחול כדי לצייר שמיים. המיומנות האמיתית מתבטאות ביכולת להתגמש: ביכולת להתאים את התרגום העברי לפונקציה הנקודתית שממלאת מילה מסויימת בתוך הקשר מסויים. המתרגם המיומן מזהה שתרגום של אחד לאחד הוא לא אוטומטית התרגום הנכון, ומעז לתרגם "לא מדוייק" על מנת לשחזר את המשמעות הנכונה יותר.
פורסם ב 6 באוגוסט 2009 09:30 במדור הרהורים | 17 תגובות | אפשרויות
אה קווא קווא דה לה אומה
אה קווא קווא דה לה אומה
קווא, קווא, קווא.
דה סי מטריקו
טריקו, טריקו, טרה.
ולא, ולא, ולא ולא ולא
ולא!
'חת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש!
- שנות השמונים, ירושלים.
מחשבות ותגובות יתקבלו בברכה.
(אני מצפה לאסוף מכם לפחות 18 ורציאציות שונות. יעזור לי לדעת באיזו עיר ובאיזו תקופה גדלתם. *הכי* מעניין אותי, אם בחיים לא שמעתם את זה ואין לכם מושג על מה אני כותבת.)
פורסם ב 3 באוגוסט 2009 11:09 במדור תהיות | 71 תגובות | אפשרויות
גמאני מחשבות על הביומטרי
סתם סיפור. לפני כמה שנים השתכנעתי לעשות כרטיס "לייפסטייל", בשביל לקבל הנחות בסופרפארם - מקום שאמא טרייה כמעט ואינה יכולה לחמוק ממנו. מילאתי טופס ובטופס כתבתי כל מיני פרטים שביקשו ממני, כי אחרי הכל זה כרטיס אשראי, נכון? ובין היתר שאלו אותי מה שמי, וכתבתי "גילי בר-הלל", כי, תאמינו או לא, זהו שמי. עברו כמה ימים או שבועות, והנה הוזמנתי לבנק לאסוף את כרטיס הלייפסטייל החדש שלי. ומה כתוב עליו? "אביגיל בר הלל". בלי מקף, ולא גילי.
הנכון הוא שכשנולדתי, רשמו אותי במשרד הפנים בתור אביגיל. אבל אחרי שנים ארוכות בהן אף אחד שהכיר אותי לא קרא לי אביגיל*, בעוד השם אביגיל צבר בשבילי קונוטציות לא נעימות של מוסדות ופקידים, הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את שמי רשמית לגילי. בתעודת הזהות שלי אני גילי, ברישיון הנהיגה אני גילי, בפנקס הבוחר אני גילי, בפספורט אני גילי, אבל בכרטיס לייפסטייל - אביגיל.
סליחה, אבל מאיפה הקרצתם את האביגיל? צלצלתי לברר.
"כנראה היה לך כרטיס קודם על שם אביגיל".
"היה, לפני שנים. אבל ההוא היה ויזה, וזה לייפסטייל. חשבתי שלייפסטייל זה מתשלובת ישראכארט, לא?"
"כן."
"אז מה, ויזה משתפת מידע עם ישראכארט?"
שתיקה בצד השני של הקו. לא יודעים מה לענות.
"אני רוצה שתשנו לי את השם על הכרטיס לגילי."
"אי אפשר."
"אבל זה השם שלי גם במשרד הפנים."
"את צריכה ללכת לבנק, לבטל את הכרטיס, לחתום על הצהרה שאת שינית את השם, ולעשות כרטיס חדש בשם החדש."
או משהו כזה. לא זוכרת את הפרטים בדיוק, זה היה לפני כמה שנים, וכבר מזמן אין לי גם כרטיס לייפסטייל. אבל למדתי שיעור קטן בחיסיון של מידע (הכל פרוץ) ובבעלות שלי על הזהות שלי (אשלייה בלבד). לייפסטייל יודעים מי אני, ומה עוד, הם גם יגידו לי מי אני במקרה ונדמה לי שאני מישהי אחרת.
אני לא פושעת ואין לי מה להסתיר. רק יש לי הרגשה מאוד מאוד לא נעימה מזה שגוף שלא היתה לי איתו בעבר התקשרות יודע לשלוף פרטים שלכאורה לא היתה אמורה להיות לו גישה אליהם. גם אם לא בהכרח נעשה בזה שימוש לרעה, עצם היכולת מלחיצה אותי.
ככל שאוגרים עלינו יותר מידע, כך עולה ההסתברות שמישהו יעשה טעות או יתבלבל בשלב כלשהו, וזה ימשיך ללוות אותנו לכל אורך חיינו. אין בזה צורך. המאגר הביומטרי הזה, זאת אבן גדולה מאוד שטיפשים רוצים לזרוק לבאר.
* אז למה נתנו לי את השם אביגיל? אמא שלי טוענת שרצתה לקרוא לי גילי, אבל שסבתא שלי, עליה השלום, אמרה שגילי זה לא שם מכובד לאדם מבוגר. גילי יכול להיות שם של ילדה, או שם חיבה. אישה בוגרת צריכה שם מכובד יותר. מכאן עלתה ההצעה לרשום אותי בתור "אביגיל". למרבה האירוני, כשסבתי ז"ל נפטרה, היא הורישה בצוואה שלה כך וכך ל"גילי בר-הלל". אלא שבאותם הימים טרם שיניתי את שמי במשרד הפנים, ונאלצתי לחתום על אי אלו הצהרות בנוכחות עדים שיעידו שהכוונה כנראה היתה אלי, למרות ששמי הוא אביגיל. ובקיצור, העובדה שהשם שלי ברשומות לא תאם לשם שלי בפי כל מי שמכיר אותי, כבר גרמה לי לצרות בעבר. נכון, צרות קטנות. יכול היה בקלות להיות גם צרות גדולות.
פורסם ב 27 ביולי 2009 12:47 במדור תהיות | 9 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
