המחתרת מרימה ראש, או: מה זה אפיליגאנג ומה מצאתי שם
הם זוחלים החוצה מהחורים. האנשים שבוחשים את האינטרנט הזה יוצאים מאחורי הקלעים, מנבכי החוטים, מריצודי המסכים. גם כשהם מספרים איך הם עושים, הם לא מספרים איפה, או עם מי, או כמה. הם לאו דווקא רמאים, אבל עיגולי פינות זו בהחלט המומחיות שלהם.
הם לא בדיוק אנשי טכנולוגיה, גם לא אנשי כספים, לא תוכן, גם לא לגמרי שיווק. הם בסך הכל רועים. והעדר שלהם זה אנחנו.
מקצועני שיווק השותפים העדיפו להישאר מתחת לרדאר כל השנים. חלקם האמינו שהם יושבים על סודות מקצועיים שאין סיבה לחשוף, אחרים חשבו שהם יושבים על הרים של כסף שלא כדאי לחלוק, ובטח יש גם כאלה שלא רצו את מחלקת האונליין של האפ.בי.איי אצלם בדלת.
האנשים האלה מכליאים מיומנויות שונות - כתיבת תוכן והפצתו, הרמת קמפיינים של מודעות בגוגל, קידום מילות מפתח, הנדסה חברתית - כדי להוביל מאות אלפי ומיליוני גולשים לאתרים מסויימים, ולשכנע אותם להוציא כסף מהכיס. זה יכול להיות מכירות של מוצרים פיסיים או וירטואלים, הימורים, היכרויות, סקס או כל דבר אחר שגורם לאנשים למסור את מספר כרטיס האשראי. הם לא אלה שמספקים את השירותים - הם אלה שמובילים את הגולשים פנימה, וחותכים את הקופון.
הכוח שלהם הולך וגדל מדי שנה בקצב מדהים. גם כלכלית, וגם במספר האנשים שמנסים להיכנס למעגל. עולם שיווק השותפים (Affiliate Marketing) טומן בחובו לכאורה הבטחה לפרנסה טובה, עצמאית, ולטובים באמת אפילו פאסיבית. בשנה האחרונה החלו כמה מהם להיחשף בבלוגים ובכנס אפיליקון.
בשבוע שעבר הגעתי לאפיליגאנג - אירוע נטוורקינג חדש בפאב תל אביבי על דיזנגוף. מפגש נטול יומרות שהפגיש אנשים מהעולמות הללו: שיווק באינטרנט, קידום תכנים, טכנולוגיה והרבה כסף. לא הבנתי הרבה על מה הם מדברים, אבל כן הבנתי שלאנשים עצמם יש לפעמים קצת פחות פוזות בחיים מאשר באינטרנט, וקצת יותר ידע ורצון לחלוק. הם כנראה מבינים שהביזנס הזה שלהם כאן כדי להישאר, ושיש מספיק לכולם.
מבחוץ הם עדיין זוכים ליחס חשדני של ספק-נוכלים, ולעתים בצדק. אבל לאנשי האפיליאייט יש כבר יותר מדי השפעה על האינטרנט מכדי להשאירם בשוליים. ואם לדייק: לאנשי האפיליאייט יש יותר מדי השפעה על הגולשים עצמם, מכדי שאלה יוכלו להרשות לעצמם להתעלם מקיומם.
פורסם ב 30 בנובמבר 2009 03:27 במדור ריאל אקונומיק | 5 תגובות | אפשרויות
guyal11 - העבריין הכי צודק בשכונה
קבלו את guyal11. האיש העלה ליוטיוב למעלה מאלף קליפים של שירים עבריים מכל השנים והתקופות – ובעיקר שירים ישנים שקשה למצוא ברשת. לפני שישה חודשים הוא פרסם את קליפ האלף החגיגי.
האיש הוא אשכרה מפעל תרבות לאומי, שלא רק משמר אותה, אלא גם מאפשר למי שלא היו שם בעידן הלהקות הצבאיות או אפילו באיחוד של כוורת לצפות בהם. וכשהוא יקבל את התביעה שלו ויורידו לו את השירים, נבין פתאום - בשביל מה יש את משרד התרבות? או רשות השידור? זה לא התפקיד שלהם? מי צריך את האתרים המסורבלים שלהם שעולים מאות אלפי שקלים, אם בארכיון רשות השידור מקבלים רק טפסי פי.די.אף לתשלום. קטעי וידיאו באתר? הצחקתם את סימה מהארכיון.
גם זה, בדיוק כמו המקרה של קותימן, דוגמה למצב שבו הפרת זכויות יוצרים משרתת את האינטרס הציבורי באופן מובהק. ואפילו לא רק את זה של הציבור - גם עבור חלק גדול מהאמנים, הקליפים האלה כבר לא ייצרו הכנסות משמעותיות. יותר טוב שלפחות לא ישכחו אותם.
אז למה שרשות השידור לא תעסיק את הבת של סימה מהארכיון בהעלאת קלפים ליוטיוב תמורת חצי משכורת? בעצם, למה שכן. להם כבר יש אותם בארכיון.
פורסם ב 3 באוקטובר 2009 01:23 במדור ריאל פוליטיק | 4 תגובות | אפשרויות
פתטי מרקט
בסדר, כל אחד יכול: שולחים ג'ייפג וחולצה לאיזה מפעל ומקבלים אותם מחוברים. וזה בדיוק מה שהראה הטי מרקט - לעשות חולצות זה מה זה קל. עשרות דוכנים, אלפי פריטים, והטעויות לא מרפות: בצבעים, במיקום ובגודל, אפילו באיכות ההדפסה.
הרעיונות יצירתיים, מגניבים ומשעשעים - אבל הביצוע כמעט תמיד נופל באותה נקודה: המעצבים לא מצליחים לארוז את הרעיון באופן אלגנטי, קומפקטי ומדויק. על הבד נשארות מילה או שתיים מיותרות וכמה קווים שלא באמת צריך. בעיתונות קוראים לזה "להאכיל בכפית". זה כמו להסביר בדיחה, שאתה עוד אמור לשלם מאה שקל כדי להסתובב איתה בעיר.
תל-אביב, רטרו מקומי ובינלאומי, דחקות קטנות על חשבון בן גוריון והרצל וקצת חיבה לסמים עדיין נחשבים לדברים הכי מגניבים לשים על חולצה. מדי פעם עולה איזה חיוך, אבל בגדול, שום דבר שלא חשבתם עליו. בסוף נכנעתי לחביבות של בוץ ולפשטות של סניף מקומי, שכבר שוכנים לי בארון ושוב הבנתי למה, ול-ShuShine - לא הכי מקורי אבל עשוי לא רע.
פורסם ב 20 בספטמבר 2009 19:12 במדור ריאל קולטור | 5 תגובות | אפשרויות
מדונה מתעטפת בדגל ישראל? איזו טעות
שתי דקות וחצי לפני תום המופע שלה אתמול עשתה מדונה מחווה קטנה לצופים ביזראיאל: היא התכופפה לקהל, חטפה דגל ישראל גדול ממישהו, התעטפה בו וחזרה לפזז במרץ עם רקדניה עד שירד המסך.
60 אלף צופים סוף סוף התלהבו ללא גבולות. בשנייה אחת טסו רמות האנרגיה והתפוצצו מתוך זרועות וצעקות וקפיצות של עשרות אלפים. ואז זה התבהר: יותר משעתיים של המופע המושקע ביותר בעולם, שבו הקצב אינו עוצר לרגע והצבעים הבוהקים מתחלפים במהירות מטלטלת על גבי אינספור מסכים עולים ויורדים מאחורי גבם השרירי של רקדנים המטילים את גופם לפני המלכה וישבניה המקפצים תחת שמי הלייזרים - - לא הצליחו להקפיץ את הקהל כמו רגע פשוט, קטן ובודד של מגע אמיתי ואנושי של מדונה בקהל. כל מה שצריך זה לתת לקהל הצמא הזה את ההרגשה שאת איתו, שאת מופיעה בשבילו – ולא להיות רק בורג (מרכזי) בתוך מכונת ההפקה המשומנת והמתוקתקת הזו, תיק-תק תיק-תק. מי אמר שבשביל להלהיב צריך להביא 3,000 אנשי צוות ו-6,790 אלף טון ציוד במטוסים. מי צריך את כל הלייזרים האלה, הוידיאו ארט המטורף ורולס-רויס לבנה על הבמה?
וגם קטנה עלינו: יש לי הרגשה שבאוסטריה או בצ'כיה לא היו מתרגשים עד כדי כך מהרגע שבו מדונה מתעטפת בדגל הלאום. אנחנו עדיין אומה של אנשים דחויים, עלובים ומפוחדים (ותודה על התזכורת של השואה ואחמדיניג'אד על גבי הוידיאו ארט) שכמהים לטיפה של הכרה וקצת חום ממישהו חשוב באמת.
פורסם ב 2 בספטמבר 2009 09:57 במדור ריאל קולטור | 12 תגובות | אפשרויות
ההתאבדות של דודו טופז סבירה ותקינה
"טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו", הכריז רביב דרוקר.
מעבר לרשעות גולמית, דרוקר שכח שיש כאן בן אדם. שמת. ושאין מוות שמח, ובטח שלא אדם שלא נשפט ולא הורשע.
מצד שני, אין מקום גם להזדעזעות האוטומטית מהתאבדותו של טופז. זכותו. והחלטה שקיבל, בהתחשב במצבו, היא סבירה.
לא היה מדובר בהשתגעות חד פעמית, או ברגע אחד יוצא דופן, שבו - לו היה מי שיתפוס לו את היד - ההתאבדות היתה נמנעת. לפי דיווחים וציטוטים רבים של מקורבים לו (המזועזעים לכשעצמם), טופז רצה להתאבד והכריז על כך שוב ושוב. הטיימינג היה רק עניין של תכנון והזדמנות.
ובכלל, אנחנו מזדעזעים בקלות מהמחשבה על התאבדות. ומהמחשבות שסביבה: האם דודו חייך לסוהר בבוקר וידע שזה הבוקר האחרון? ומה הוא חשב כשהוא כרך לעצמו את חוט החשמל סביב הצוואר? ומה היה הזיכרון האחרון שחלף עם אספקת החמצן האחרונה במוחו? הילדים? נטליה אוריירו? אולי הוא התחרט - אבל כבר לא היה לו כוח לצעוק?
התאבדות היא בתוך טווח ההחלטות הסביר של כל אדם, גם אם מדובר בהחלטה קיצונית שאין ממנה חזרה. יכול אדם להחליט שהוא מעדיף להפסיק עם זה, ולולא היה זה מנוגד לדחף החיים שהחדיר בנו הטבע - לא היינו מזדעזעים בכלל.
פורסם ב 20 באוגוסט 2009 14:15 במדור ריאל מדריד | 18 תגובות | אפשרויות
אוהב חנויות קטנות ומפעלים מרוחקים. שונא את שופרסל
אני אוהב לקנות בחנויות קטנות. אני אוהב לחשוב שהכסף שלי נכנס ישר לארנק של מישהו, סתם אדם שגר בשכונה שלי, אולי אפילו ברחוב שלי. אני מתענג על המחשבה שעם הכסף הזה הוא קונה משחק לילדים שלו, או ביצים לארוחת הערב, או אפילו סתם מתדלק את האוטו. זה עושה לי טוב, הרבה יותר מלקנות ברשת ענקית ולנפח עוד קצת את דירוג האג"ח של איזה נוחי.
אני אוהב לקנות מוצרים של מפעלים רחוקים. אני נהנה מטעויות הכתיב על האריזה של הטחינה מכפר ערבי בגליל. חושב על החקלאי צרוב השמש מהמטעים שמצפון לכינרת שקטף בשבילי את המנגו. הופך את קופסת הקרטון ומשרטט לעצמי את הדרך לאזור התעשייה שבו נמצא המפעל. אני מדמיין את הכסף שלי נוסע מכאן, מתל אביב הפלורוסנטית, וקונה גרביים בעוטף עזה או עיתון יומי בגולן.
אני שונא את שופרסל. אני מתעב את האח העשיר שפוקח עלי את עין הלוגו שלו מכל המוצרים ומכל המדפים: מהשמפו, האורז, נייר הטואלט, השקדים או רסק העגבניות. אני שונא את איך שהוא מוחק את החקלאים, היצרנים והמפעלים, ומסתיר אותם מתחת לאריזות הטפלוניות האטומות שלו. הדבש? זה לא יד-מרדכי. זה דבש שופרסל. וולקאם טו דה מטריקס.
לשופרסל ולרשתות האחרות לא מספיק להיות רק המדף. הן רוצות לשלוט בכל. הן קוראות לזה מותג פרטי, פרייווט לייבל. אבל זה הכל חוץ ממותג פרטי. זה מותג תאגידי שמוחק את הפרטים. שמפריד אותי מהתרפקות דמיונית על מי שהכין בשבילי. שמנתק אותי מהקשר האחרון שנשאר לי לדברים כמו אדמה או קציר או עבודת כפיים.
הכוח התאגידי לא משאיר ליצרנים הקטנים ברירות: אם לא תתנו לנו למכור את המוצר שלכם באריזה שלנו ובזול – נעשה את זה עם המתחרה שלכם. כן, שוק חופשי, הכי טוב והכי זול ינצח. אבל מפעל בערד מרגש אותי יותר מהרווח התפעולי של איזה לוגו. וזה גם החופש שלי להחליט לאיזה כיס ייכנס הכסף שלי. אפילו אם זה עולה קצת יותר.
פורסם ב 18 באוגוסט 2009 23:02 במדור ריאל אקונומיק | 12 תגובות | אפשרויות
על עבודתו המפרכת של שופט בכוכב נולד
אמש צפיתי בכוכב נולד, לראשונה זה די הרבה שנים. בנסיונות הצפייה הקודמים היה מתפתח אצלי עקצוץ אלרגי קל נוכח הפלסטיקיות הדקיקה והמניירות הלעוסות של המתמודדים. אבל תמיד היה איזה יהודה סעדו או נינט או ג'קו שהיה חורש על הלב ושופך קצת עראק לתוך העיפוש הזה.
אתמול אמרו "ספיישל גידי גוב": שורה אחת שגידי זורק על הדרך נשמעת טוב יותר מאלף מתמודדים שמזיעים פוזות MTV. אחלה ספיישל. לעזאזל, אתם פשוט לא מבינים מה אתם שרים. כמה קל לעפעף את "ובשקט בלי נוע לבדי אני יושב / מילדות השעה הזאת נוחתת בכאב". וכמה שזה מעאפן.
והשופטים האומללים - אוחובסקי, מרגול, דנה, צדי, פיק - נאלצים להכריע בין "רדוד ובינוני", "בינוני ודליל", "משמים ובינוני" ו"בינוני ומעושה". שום מרינה מקיסימיליאן לא באה כדי לתת קצת קונטקסט. מזל שהיו איזה שניים גרועים ממש. שלא יהיה משעמם.
פורסם ב 10 באוגוסט 2009 09:37 במדור ריאל קולטור | 4 תגובות | אפשרויות
פריצה לאתר מפלגת "קדימה"? שקודם יוכיחו ב"קדימה" שהם לא הפורצים
והנה זה קורה שוב: דובר קדימה שולח הודעה דחופה ונרעשת על פריצה לאתר האינטרנט של המפלגה. לכאורה, הודעה לגיטימית שעשויה להשתחל בקלילות לעיתונים, ואפילו להגיח באיזו תוכנית טלוויזיה. לידיעה אפילו מצורפות תמונות זוועה וכיתובים בערבית, שלכאורה נשתלו על ידי ההאקרים שחדרו לאתר ושינו אותו.
|
לשון ההודעה דובר "קדימה": במהלך הלילה הותקפו על ידי האקרים האתר הרשמי של תנועת "קדימה" והבלוג של יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני. במסגרת ההתקפה הושתלו באתרים תכני הסתה נגד ישראל ("אלוהים ינצח את ישראל") ונגד יו"ר "קדימה", ציפי לבני. כמו-כן הועלו תמונות מזירות פגועי התאבדות בישראל, תמונות של נפגעים פלסטינים במהלך פעילות צה"ל ותמונות שכוונו נגד ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ויו"ר "קדימה", ציפי לבני. החל משעות הלילה צוות האינטרנט של "קדימה" פועל אל מול כל הגורמים הרלוונטיים בנושא. האתרים, שירדו באופן זמני, צפויים לחזור לפעילות מלאה כבר במהלך השעות הקרובות. *מצורף צילום מסך של האתר הפרוץ. לפרטים נוספים: |
אלא מאי? שלקדימה עבר מפוקפק בידיעות מסוג זה. במערכת הבחירות ב-2006 (שבה הומלך אולמרט) פירסמה קדימה הודעה דומה, לפיה פרצו האקרים איראניים את אתר האינטרנט החדש של המפלגה. הידיעה פורסמה בהרחבה בכלי התקשורת השונים. אחרי שנגמרו הבחירות, הודה - מה הודה, התפאר - הפרסומאי ערן ארדן שהגה את הרעיון להונאת העיתונאים, במטרה לגייס תנועה לאתר ואמפתיה למפלגה. וכמה שזה היה קל.
ועכשיו לעובדות:
1. "דובר קדימה מודיע" - זה לא אומר כלום.
2. "להודעה מצורפות תמונות" - כבר היה בסיבוב הקודם. בהודעה כתוב ש"האתרים צפויים לחזור לפעילות מלאה בזמן הקרוב", אבל הם כבר מופיעים בשלמותם ללא זכר לפריצה, אם התקיימה.
3. הוכחות טכניות לפריצה - לא נשלחו.
המלצת הבית: המייל ראוי בדוחק לתיוק בפח, ובטח שלא ראוי למאכל עיתון. לפני ש"קדימה" מבקשת מהעיתונאים לפרסם שהאתרים שלה נפרצו, שתוכיח שהיא עצמה לא זו שפורצת את מנגנוני ההגנה של העיתונות.
פורסם ב 6 באוגוסט 2009 10:46 במדור ריאל פוליטיק | 4 תגובות | אפשרויות
כלי ההתאבדות: טוויטר
התלהבותה של העיתונות מהדיווחים מאיראן בטוויטר וביוטיוב תמיט עליה את קיצה
פורסם ב 26 ביוני 2009 14:18 במדור ריאל פוליטיק | 9 תגובות | אפשרויות
עכשיו במבצע: מעיין הנעורים, או: הפלא של פלאפון
פלאפון לא רק מדברים, כן מקשקשים, יש רשת מהירה, אין GSM, יש GSM, אין נוקיה, יש נוקיה, יש נינט, אין שיער, יש סרטוני אנימציה מפלסטיק, ברוכים הבאים לעולם שלא הכרת. יאללה יאללה. הכל ברברת. שנים של מאמץ שיווקי מיוזע התגמדו אתמול במחי הודעה לקונית של 4 מילים – "פלאפון תמכור אייפון בישראל".
אנחנו עוד לא יודעים על זה כלום – לא מתי יגיעו כבר טלפוני הקסם הנחשקים, לא יודעים כמה יעלו, וגם לא מה יהיו התנאים וההגבלות. פלאפון עוד לא יודעת לספר בעצמה. אתמול נשלחה לעיתונות הודעה בלי הודעה – רק כמה מילים שמבשרות על הסיכום, ומבטיחות שהפרטים המלאים יגיעו מתישהו. אחריה שלחה פרטנר הודעה זהה ולאקונית לא פחות.
יצעיר את הזקנה. iPhone 3G
כשהודעה כזו באה מפרטנר, היא לא מפתיעה במיוחד. אבל עבור פלאפון, הבאזז האדיר שההודעה הלאקונית הזו כבר יוצרת ותמשיך ליצור יהיה שווה יותר מכל קמפיין נועז, הבטחה לטכנולוגיה מהירה או לעולם חדש. הוא יחזיר אותה לזירת החדשנות והקוליות, שממנה היא הושלכה עם פנס בעין כבר לפני שנים. וזו כנראה הסיבה שפלאפון היתה מוכנה להתאבד על המכשיר. היא לא רוצה רק להוכיח שגם היא במגניבים. היא צריכה לעקוף את מתחרותיה המעודכנות ולשכנע את קהל הלקוחות לא רק שהיא במשחק ה-GSM הבינלאומי – אלא שהיא בחוד.
הלקוחות שהיו צעירים לפני עשור גדלו על ברכי האימאג' שמחבר את פלאפון עם הבלוקים המגוחכים של מוטורולה וטלפונים לרכב בגודל של נושאת מטוסים. הם היו אלה שהפנו את גבם לרשת אסקייפ הגרוטסקית, על אניטה פללי ומשק החי המפוחלץ שלה. עכשיו הם גדלו להיות פלח שוק מעודכן ומשפיע. גם אם הם לא יקנו ממנה את האייפון – או שכבר קנו אותו בחו"ל – זה בדיוק מה שעשוי לשכנע אותם שגם הרשת הסלולרית הראשונה בישראל, שלא לומר הזקנה, עוד מסוגלת להיות רלוונטית עבורם.
פורסם ב 15 ביוני 2009 20:28 במדור ריאל פוליטיק | 1 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
