שז - מאולפת
הכרותי הספרותית עם שז החלה בקובץ סיפורים, שנקרא גאים להציג, ילקוט שירה וסיפורת בעריכת אילן שיינפלד. הקובץ כולו מוקדש לקהילה ההומו - לסבית בישראל, שעל פי הגדרת העורך היא אחת הקהילות התוססות בחברה הישראלית (עמ' 5).
סיפוריה צדו את עיני, ולכן כאשר הופיע ספרָהּ החדש בקשתי להתוודע אל עולמה המשתקף בעדו. הפעם החלטתי לא לעשות זאת בעיניים מתוייגות, דהיינו לא דרך המהות המגדרית הלסבית, אלא להתייחס אך ורק לאיכות הסיפורית הגלומה בספר. לו הייתי צריכה להגדיר את כתיבתה של שז הייתי נעזרת בהגדרתו של אילן שיינפלד את המושג שירה. שיינפלד מגדיר שירה כך: "אני מחפש בה את אזור הדמדומים בין המוחש לבין המופשט.
המקום שבו המוחש שוב איננו מוחש, והמופשט עוד אינו לגמרי מופשט המקום שבו מיטשטשים הגבולות בין מציאות לבידיון, בין מחשבה לפעולה, בין התכוונות למעשה. זהו המרחב הדק והעמוק ביותר שבו יכולה השירה לגעת (הסדנה לשירה, עמ' 94).
איכות כתיבתה של שז היא כדין כתיבת שירה, מעט המכיל את המרובה, או שמא מיטב המילים במיטב סדרן. ואכן ספרה מתנהל על הגבול שבין המוחש למופשט, בין ההתכוונות לעשייה ובין היכולת להוציאה מן הכוח אל הפועל. את כל אלה רוקמת שז בעולם מטאפורי עשיר, בתכים עדינים המחייבים את הקורא לאחוז במחט דקה להפריד תך תך את חוטי האמירות. לאחרונה, נשמעו טיעונים כי הסיפור הקצר עובר מן העולם, ובעיקר אצל מספרים ישראליים וכי המוספים הספרותיים ממעטים לפרסם סיפורים והוצאות הספרים מעדיפות רומנים כי הם מוכרים יותר" (אסתי ג. חיים ,ידיעות אחרונות, 7.10.2005),. "בהרבה מובנים מצריכה כתיבת סיפור קצר קלאסי וירטואוזיות, חוש מידה וקצב גדולים לאין ערוך..." (רונית מטלון 3.10, הארץ). שז מחזירה לז'אנר הסיפור הקצר את כבודו האבוד.
בפתיחת המאמר ציינתי, שהמפגש הספרותי ראשון עמה היה באמצעות הספרות המגדרית.
בספרה החדש ניתן לזהות, כיצד מושגי הכאב ומושגי הקיום מוגדרים מחדש באמצעות החוויה הסיפורית. הגדרותיה לאקוניות (במובן החיובי של המושג) היא נוקטת לשון מינימליסטית לתאר את הדמויות, אך בבד בבד יש בה היכולת לתארם באופן בו יוכל הקורא לחוש, כי הדמות קורמת עור וגידים נוכח עיניו. ועתה לא נותר לקורא אלא לצאת למסע במרחב החיוּת של הדמות - כל אלה מעניקים רגעים חד פעמיים של חוויה בעלת עוצמות שמקורן אמנם בגשמי, אבל הן מיד מתועלות אל מקום רוחני, אולי מתוך הנפש הסוערת של הכותבת, אל נפשם הסוערת של גיבוריה, המדביקים בסערה את הקורא. סיפוריה הקצרים של שז הם ביטוי למאבק מתמיד בין ה"אני הפנימי" לבין העולם החיצוני בו הוא מתנהל. נקודת המוצא למאבק זה טמונה בהבנה הגלומה במשפט "מעולם לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל כך חכמה וכל כך אמיצה" (עמ' 72). הסיפורים בקובץ נועדו לאשש את כוחה ואת מעמדה של האישה בלי לגלוש לאמירות מגדריות מתייגות.
אין ספק, שרכילות על אודות חייה ותהליכים של מציצנות היו יכולים להוות גורם מקדם מכירות, אולם כוחם של הסיפורים עומד להם בזכות העולם הפנימי המוצג בהם בלי שום צורך לנסות ולערוך אנלוגיה כל שהי לחייה של הכותבת.
סיפוריה מבקשים לחשוף את מאבקי השליטה בין ה"עצמי" לבין ה"אחר". "השתעבדותה" של האשה למצבים הקטבים הם הדרך בה היא מבקשת לרכוש הכרה. "גם מותק זרה... היא הולכת בעיר הגדולה לאט לאט, נזהרת לא להידרס" (עמ' 16). מותק הוא כינוי למהותה של כל אשה, הנקוטה בעיקר בעגת הרחוב, אלא ששז משכללת את הכינוי לדרגת אמירה פואטית, המפקיעה את הדמות מתוך השבלוניות ומעניקה לה תווי הכר תרבותיים.
מסעה של הכותבת מתנהל במרחב תל אביבי צפוף, (פיזי ורגשי), ומסע זה נועד לכונן את זהותה או שמא את זהות גיבוריה. העולם נחשף על מכלול יצריו וגחמותיו, עולם המורכב מקשת דמויות אקסצנטריות. "תל אביב זה המקום של הלא מוכרים. זה המקום של הלא שייכים. גיבוריה האקסצנטריים הם בני הבית בעולם, שבונה הכותבת. ממלכה שהאלוהים שלו הוא ראש ממשלה נשי ובעיקר אלוהים שהוא אישה. לכן בעולם שכזה גם חוקי המשחק הם בעלי צביון שונה.
זהו למעשה ניסיון מתמשך של גיבורת הספר להבקיע דרך במנהרות החשוכות (עמ' 31) המנהרות החשוכות הן מטאפורה לעולמה של הגיבורה, שלעיתים מופיעה בשם מחברת הספר שז. האם מבקשת גיבורת הספר להדגיש, כי זהו סיפור מפתח? כי יש לחטט בעולמה הפנימי של הכותבת כדי להעצים את הכתיבה.
ה"אשה", אם כן, היא מהותו הסמלית מצב נפש - מצב נפש עירוני. העיר הגדולה מסמלת את ה"אחר" ה"דורס", שאינו מותיר מקום לנפש היחיד. מאבק כוח מסוג אחר הוא בין הגברת בעלת ה"כוס הנשכן" ועולם הגברים, המנסים תדיר לרמוס את מהותה של האשה, תמיד באמצעות החלק המייצג יותר מכל את דיוקן האשה ה"כוס".
באמצעות הכאב, השעבוד הפיזי או הנפשי נדמה שהגוף הופך לחפץ, אך היא אינה רוצה להישאר ככזה, לכן באמצעות הגוף הכותבת מבקשת למקם את המאבק הנפשי לסוביקטיביות בדרכי ההבנה דוגמא בולטת בכוס הנשכן. המאבק הוא להעניק פירוש מייצג של האשה על גופה שלה.
לעיתים לא קל לקורא, שאינו מורגל בכתיבה חושפנית לקבל את תיאורי הגוף. אלה מתוארים בנועזות, בפתיחות, אבל מטרת הכתיבה היא לקעקע את כל אלה המבקשים להכניע את גופה. משמע דרך התיאור הוא מעיין מרד קטן, קריאת תגר בעיקר על הגברים המנסים לסמן את כוחם על ידי חדירה אל הגוף. פעולת החדירה אל הגוף
מייצגת את עליונותו של הגבר על הגוף הנשי. חדירה זו מסמנת בבשר את עמדת הכוח רופא השינים, הרב, וכל גבר בתורו ביצירה. פעולת החדירה של הגבר אל גוף האשה באה לייצג לא רק את מאבקי הכוח בין הגבר לאשה, אלא את מאבקי הכוח החברתיים - תרבותיים. כדי לחדד את המאבק הזה משתמש הכותבת, לא אחת, בדימוי היטלר. באופן אישי לא היה לי קל לקבל דימוי זה כי המטען האסוציאטיבי הנלווה אליו מוליך מבחינתי אל שדות סמנטיים כואבים, אולם "מונח" זה מופיע כבר בשיריה הקודמים של הכותבת:
"באהבתו אותי/ היטלר משחיל פנינה ראשונה מהשרשרת / אל תוך גרוני..." (ריקוד המשוגעת).
השימוש הבוטה ב"היטלר" בא לציין את מידת האכזריות שיכול עולם הגברים להפגין כלפי העולם הנשי.
לדעתי, חיטוט יתר אינו רלוונטי. איכות הסיפורים לא יוצאת נשכרת מפרט זה. ההבלחה בשם הפרטי מאפשרת לדמות כמו לשאר הדמויות הבידיוניות לכונן את מעמדם בתוך העולם הגברי, לעצב להן זהות בעיקר בתוך עצמן.
משבר האימון בעולם הגברי הוא עמוק. שיאו מתואר בסיפור תינוק שנשבה, כאשר הרב מגיע אחת לשבועיים אל הנשים האסורות בכלוב ואונס אותן בפה או בתחת (עמ' 44) תמונה מטאפורית זו היא דוגמא נפלאה ליכולת של הכותבת לנעוץ את ציפורניה בממסד האינסטאציה הקדושה - הרב מבצע מעשה אונס וכדי להוסיף חטא על פשע הוא גם עושה את הדברים שלא כדרך הטבע.
לכן כדי לא להיות חלק מתבנית, כדי לנתץ את הדפוס הליבדיאני אומרת אחת הגיבורות:
"אין לי דגדגן אני לא תלוייה בו, אני לא צריכה לספק אותו. עכשיו אני כבר לא זקוקה לשום דבר.כעת אוכל להקדיש את חיי לאלוהים.... והאלוהים עונה ... אני לא בטוחה שאני מבינה ...." (השוטר המותר, עמ' 105).
האשה כבר לא צריכה לאמץ לעצמה את חרדת הסירוס, והעולם אליבא דהכותבת מתנהל כאמור על ידי אלוהים נשי.
עוצמתה של הכותבת היא בבחירת אביזרים שהם מתאמים קורלטייביים, כל פרט הוא מטונים, פרט המייצג עולם שלם, למהות קיומית, עדות למצב נפש (דוגמת התחתונים בסיפור "התחתונים השרופים). מי את שז? מי את המבקשת לחזור עם כפה אדומה אל היער ולהסתכל על האגדות באופן מחודש, כי "מה שכיפה אדומה ראתה ביער ולא ספרה לאף אחד אף פעם אף פעם ובגלל זה אף אחד לא יודע ולא מספרים על זה באגדות, על זה אני רוצה להסתכל אם אצליח" ( מה שכפה אדומה לא ראתה ביער, עמ' 118). לכן התשובה לשאלה מי את שז? המסקרנת עד מאד מקבלת רסיסי תשובות בתוך היצירה. הספר אינו מתיימר להיות מסע ביוגרפי לכינון דמותה. הספר פורס את דמות האשה באשר היא אשה בעולם תל אביבי נטול מצפון ומוסר ודוקא על רקע קשה זה מבקשת הגיבורה לכונן את עולמה בעל קווי מצפון ומוסר הייחודיים לה. או בלשונה של הכותבת: "זה איום ונורא שאת חוזרת על דברים שכבר ידועים לכולם... " (עמ' 104). אבל האמת הזו הידועה לכל זוכה לעיבוד פואטי חדש, מקורי הן עיצוב תמונת העולם המתנהלת על גבול השפוי/ בלתי שפוי או על גבול ההזוי והמציאותי.
והאמת הפנימית המובלעת בספר מתמצתת בסיפור האחרון על שמו קרוי הספר "מאולפת".
בסיפור המסיים את הספר הדוברת מנהלת דיאלוג עם נפשָהּ ומגיעה בסוף התהליך לכלל פיוס ולכלל תובנה שמעתה ואילך יתכן ותאלץ לבלות את כל חייה לבד היא והנפש שלה אי לכך היא מבקשת את סליחתה של הנפש ומודעת לכך שלא תסלח לעולם לכל אלה שפגעו בה, ומכאן והלאה הסוף פתוח ... אל מסלול חיים חדשים. כותרת הספר ושמו של הסיפור האחרון יוצרים תחושה של סיום מעגלי. למרות הרצון להבקיע אל עולם חדש לא ברור אם לגיבורה יש מספיק משאבים רגשיים לעשות כן. העולם המיוחד הנרקם בספר מזמין את הקורא לחוויה בלתי שגרתית, אך מרחיבת דעת ומטלטלת.
פורסם ב 31 באוקטובר 2005 21:27 במדור בקורת ספרים | 0 תגובות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
