ממרחב בינארי למרחב שלישי: קריאה מחודשת בשתי הנובלות של יוסי סוכרי
המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת תו+, גיליון 9, אביב 2007.
ממרחב בינארי למרחב שלישי: מ-אמיליה ומלח הארץ. וידוי (2002) ל-מקלטור (2005)
עטיפת הספר: אמיליה ומלח הארץ. וידוי (2002)
ספרו של יוסי סוכרי, אמיליה ומלח הארץ. וידוי (2004), הביא לראשונה לספרות העברית את דמות של אמיליה, ששברה את הסטריאוטיפים שרווחו בספרות העברית לגבי האישה המזרחית.[1] היא לא היתה 'חמה', היא תיעבה בישול עם כמון וכורכום, ולא 'ניסתה' להיקלט בהוויה האשכנזית. מאידך גיסא, היא היתה חזקה, ניצולת שואה, שהפקיעה את 'השואה' מידי הנרטיב האשכנזי. כך יוסי סוכרי הביא עמדה מזרחית חדשה לספרות העברית, שהדגישה את המתחים האתניים המתרחשים בתוכה, הנכיחה אותם וניסחה אותם מחדש.
חוקר הספרות דרור משעני מנסח את שנות השמונים בספרות העברית, ובעיקר את גל הכתיבה על המזרחיות, כסופה של הדרת המזרחים מתוך הספרות.[2] אני רוצה לקרוא את המעבר של יוסי סוכרי מהעמדת נובלה מזרחית חדשה ו'מורדת', בדמות אמיליה ומלח הארץ. וידוי, אל כתיבת נובלה 'אוניברסלית' ומופשטת, בדמות מקלטור (2005), כסוג של מעבר מניסוח מזרחיות בינארית אסרטיבית, אל ניסוח מרחב שלישי, היברידי, שבו המזרחיות מתעצבת אל מול בני כלאיים.[3] הדיון המתודולוגי יתמקד בהצהרות גיבורי הנובלות וינסח את היחסים האינטרטקסטואליים בשתי היצירות.
מה רוצה גיבור אמיליה ומלח הארץ. וידוי?
הנובלה אמיליה ומלח הארץ. וידוי, מתחילה עם תיאור המפגש העוצמתי האחרון שהיה לגיבור הספר עם סבתו המזרחית, וכבר בפיסקה הראשונה נגלית לנו התודעה של סבתו, המרגישה כאילו 'מתה' בישראל ומביעה את רצונה להיקבר במקום שבו היתה 'חיה', בבנגזי, שבלוב: 'בנגזי. אני צריכה לנסוע לבנגזי. בן אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי, לא איפה שהוא מת'.[4]
גיבור הספר משתמש בתודעת סבתו, כדי להראות את הקונפליקט והמתח הנרמז מתוכו, בין זהותו היהודית לבין זהותו הערבית. סבתו מנסחת את ההיסטוריה של יהודי ערב ומבהילה את הגיבור:
ככה הם שיקרו לסבא דוחָא. הם הביאו אותנו בלילה, כביכול כדי שהערבים לא יראו שאנחנו יוצאים, ואנחנו נמשכנו אחריהם כסומא, אבל בעצם הם הביאו אותנו כך, כדי שלא נראה מיד את המצבה שלנו, שתהיה לנו הרגשה שאחרי החושך בא האור. פתאום נראו לי המילים האלה שלה נוקבות מתמיד. הן אפילו הפחידו אותי קצת.[5]
הפחד שלו מגילוי היסטוריה 'אחרת', הוא גם פחד מכינון זהות חדשה של גיבור הנובלה, זהות שלא תתחייב לנרטיב הלאומי. האפשרות של הידיעה של ההיסטוריה ה'אחרת', הינה אותה האפשרות של הפיכת 'האחר' בחברה אתנוצנטרית. לאחר דברי סבתו, גיבור הספר חש דחייה ממדף הספרים האירופוצנטרי שלו: 'בכל הספרים שאכלסו אותו לא היתה שורה אחת שאמיליה היתה מסוגלת להזדהות עמה'.[6] הגיבור נשאר בביתו במקום לנסוע ל'קמרה אובסקורה' ללמד פילוסופיה, ומנסה לאתר את התכונות שהוא ירש ממנה. ההישארות בבית הכרחית על מנת לנסח הגדרה עצמית מחודשת של זהות, ומיקום תרבותי ופוליטי בחברה. הגיבור עבר תהליך שראשיתו דחייה, 'וכשכבר הופיעה בשערי מוחי סגולה המשותפת בבירור לשנינו, העדפתי שלא להכניסה פנימה'.[7] לאחר מכן התקרבות – 'המרתי את הניסיון הזה במחשבות כלליות על הקשר ביני ובין אמיליה'.[8] ולבסוף מסקנה נחרצת אחת על הקשר הבלתי ניתק בין העבר של הגיבור להווה שלו, ובעצם סוג של כינון זהות חדשה שלו: 'בעצם רק [למסקנה] אחת: שהנפש המחוררת שלה היא הקרקע שעליה אני ניצב כל חיי'.[9]
מבעד לכל הספר, אנו מגלים, יותר ויותר, את הקושי של הגיבור לחיות בתוך תודעת סבתו, ואת רצונו להתמזג בתוך התודעה הציונית-אשכנזית, הלבנה, האירופוצנטרית – זאת שמסתתרת מאחורי התודעה 'האוניברסלית', שנאכפה עליו מתוך הרעיון הדמוקרטי, הלאומי, המודרני. ואילו סבתו, היא זו אשר מייצגת את האידיאולוגיה שמפרקת את פרויקט 'המודרנה' ומעלה את המתחים האתניים, המגדריים והמעמדיים הכלולים בו. עיצוב הגיבור, כדמות של פילוסוף, מצביעה על היותו טבוע בפילוסופיה המערבית ועקרונותיה ה'אוניברסליים', והוא מתוודה על הבעיה שנקודת מבט סבתו הציבה לו:
לא ידעתי מה עלי לעשות עם המסקנה הזו. תחושת פחד התמקמה במרכז חזי: אולי הרגשת הזרות שלי אינה תולדה של חריגות חברתית דווקא? אולי היא פועל יוצא של משהו בסיסי יותר? גנטי? ניסיתי בכל כוחי לסלקה... עד היום אחרי עשרים וחמש שנים של לימודי פילוסופיה מערבית ואחרי עשר שנים של הוראתה, עדיין אני מפנה עורף לכל העקרונות המושתתים על השכל הישר כאשר אותה תחושת בהלה מתעוררת בי, ויוצקת חיים באפשרות שאכן ישנו מין מתכון לחיים, שרוב האנשים איתרו אותו ואני לא נימנה עמם.[10]
תחושת הבהלה הזו, והניסיון שלו להבדיל בין פילוסופיה 'אוניברסלית' לבין תחושת שונות/חריגות, תמשיך ללוות את הגיבור בכל הסיפור. בתחילת הפרק השני של הספר, 'אינטליגנציה מרחפת', מכריז הגיבור: 'שבע שנים ניסיתי לכונן עצמי מאחז כלשהו בזירה החברתית שאליה הושלכתי'.[11] הוא אינו יכול לחזור להיות מי שהיה לאחר התגלות תודעתה של סבתו, ובעצם גילוי 'שורשיו' שלו. הוא מוצא מקום 'אוניברסלי' בתל אביב, שבו הוא מוצא עת עצמו משוטט בחלל 'אוניברסלי':
למחרת באמת נראה לי המקום הזה שונה. לא היתה בו את תערובת הכרחית של המראה המערב-אירופי והצפון-אפריקאי... ובניתי עליו תמונה שלמה. בראתי במה, שבכל פינה שלה הופיעו גיבורי הבלתי-מעורערים – סארטר, קאמי, אלגי'ר, ופריס. המלצר הראשי בבית הקפה שמתחת לאופרה התל-אביבית היה העתק מדויק לחלוטין של המלצר הפריסאי, שאותו מזכיר סארטר בהישות והאין.[12]
המרחב הופך מוּכּר כשהוא ממוקם בתוככי החוויה האישית, ברצף זיכרון היסטורי מחודש, ומכונן מחדש את זהות הדמות בתוך הייררכיה היסטורית אירופית, מתוך נקודת מבט יהודית צפון-אפריקאית - מזרחית (פוליטית).
לקראת סוף הסיפור, הוא פוגש את רמי סבג, שהספיק לחזור בתשובה. רמי מייצג את הקו האידיאולוגי של מפלגת ש"ס. הוא מצא את מקלטו בתיאולוגיה המסורתית של 'החזרת עטרה ליושנה'. קרי, התשובה הפונדמנטליסטית הפוסטמודרנית המזרחית, לדיכוי שנעשה בשם הדמוקרטיה הליברלית הישראלית. לרגע אחד, גיבור הסיפור מזדהה עם נקודת מבטו של רמי סבג וישיבתו: 'הלוגיקה שלהן כישפה אותי. היא נטעה בתוכי את אפשרות האמונה.'[13] אך מהר מאוד הוא חוזר לאהבתו הראשונה, הפילוסופיה: 'לאחר כחצי שנה שבה קנתה התיאולוגיה היהודית לעצמה אחיזה משמעותית כל כך ברוחי, היא החלה להתיש אותי... חזרתי לחיקו של הפילוסוף הגרמני'.[14]
בסוף הספר נוכל לראות, שלא רק שהגיבור הושפע מסבתו, אלא שהוא החליט לפתוח קייטנה במקום הפריפריאלי שבו גדל, כזו שתהווה תשתית למכללה. ועינה של סבתו נותרה קבועה בראשו 'עד היום לא למדתי לחיות עם העובדה שעינה של אמיליה נוקבת דרך קבע את תחושת הסיפוק שלי'.[15] כלומר, הגיבור הכריז על כך שאינו מסוגל להגיע להחלטות ללא נקודת המבט של סבתו. היינו, זהותו מורכבת גם מתוך זהותה. ודווקא הרציונליות הספקנית שלה דוחפת אותו להרהר בהצלחתו לקדם את האוכלוסיות המזרחיות המוחלשות באזור שבו גדל, לפני שעבר למרכז. במשפט האחרון של הנובלה, הוא אף מכריז על כך שהמבט של סבתו, כלומר החיבור שלו עם תודעתה, הוא תמידי: 'עד היום לא למדתי לחיות עם העובדה שהיא חוררה אותה לעד'.[16]
לעמודי המאמר : 2 1
פורסם ב 5 באוגוסט 2007 10:12 במדור ספרים | 5 תגובות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
