ילדים טובים (?) - פוסט אורח(ת) על הטרדות מיניות וניצול מיני, מאת חברתי ע'
ע' (אות בדויה) היא חברה שלי.
השם המלא שלה "שמור במערכת" כמו שאומרים, אבל שאר הפרטים נכונים ומדויקים – אני עדה.
ע' בקשה ממני להתארח כאן ולכתוב את הסיפור שלה, לצד מחשבות על מקרים אחרים.
חלקים מהסיפור של ע' אני מכירה כבר חודשים ארוכים - הקשבתי לה, הזדעזעתי איתה, התלבטתי איתה, והשתדלתי להיות שם בשבילה כמיטב יכולתי.
ע' בחרה לכתוב את האמת שלה, להשמיע סיפור בו הצד התוקף הוא "ילד טוב", סיפור שמזכיר שגם ל"כוסית" מותר להגיד לא, ושגם מערכת יחסים "נורמאלית" – במרכאות או בלעדיהן, יכולה להתדרדר לדבר רע שנמצא הרבה מעבר לגבולות הלגיטימיים.
אני חושבת שהבחירה של ע' לכתוב את הסיפור שלה כאן היא בחירה אמיצה וחשובה, גם למענה, וגם למען הדיון הציבורי. מעכשיו והלאה – המילים כולן שלה:
לא מזמן חל יום זכויות האישה, או איך שלא קוראים ליום בו חברות הקוסמטיקה מנסות למכור לנו עוד מוצר מיותר בתואנה שרק כך נהיה יפות כמו הדוגמנית בפרסומת. מעבר למשמעויות הציניות משהו שקיבל היום הזה, הוא יצא בסמיכות לפרשה שהתפרסמה לאחרונה, על ניצול מיני נורא של נערה בת חמש עשרה בידי "בני טובים".
מעבר לדז'ה-וו לפרשת האונס בשומרת שאירעה בערך כשהנערה הזו נולדה, "זכיתי" לעבור בשנה האחרונה מספר טלטלות אישיות בנושא, ולכן ביקשתי מטלי חברתי לקבל הופעת אורח בבלוג שלה.
אני כוסית.
[אין כמו פתיחה פרובוקטיבית כדי למשוך קהל קוראים. רגע לפני שכל הפמיניסטיות מבינכן מזדעקות על החיפצון שאני עושה כאן ללא הינד עפעף, ועוד כמה נשמות טובות מגחכות בנוסח "אין הנחתומה מעידה על עיסתה", הנה הסבר:]
"את יודעת מה ההבדל בין חמודה לכוסית?" הסביר לי פעם אחד מה"חבר'ה" –
כוסית: "בו'אנה, אח'שלי, תראה איזה כוסית, וואי, מה הייתי עושה לה".
וחמודה? "הי חמודה, רוצה להיות חברה שלי?". ובמילים אחרות: את ה"חמודה" אתה אוהב. את ה"כוסית" אתה מזיין ורץ לספר לחבר'ה. ההבחנות שלו נאמרו בצחוק, כמובן.
נעים מאוד, אני ע', כוסית. בת 27, מתגוררת בירושלים ולומדת לתואר מתקדם בתחום מסובך נורא.
לפני כחודש וחצי חזרתי ממסיבה של חברים בשלוש לפנות בוקר, דרך אחד הרחובות הראשיים והשקטים בירושלים. מכונית משטרה מסחרית עצרה לידי, ובה שני אנשים. אחד מהם פנה אלי ושאל אם יש לי תעודת זהות. לא היתה לי. השאלה הבאה שלו היתה האם אני מחזיקה בחומר לא חוקי. עניתי שלא. בשלב הזה התחלתי להילחץ. להיות מעוכבת על ידי שני גברים זרים באמצע הלילה איננה חוויה נעימה. אף אחד מהם לא טרח לציין כי הוא שוטר, או להזדהות בשמו או בדרגתו במשטרה, שלא לדבר על הצגת תעודה מזהה כלשהי. מבחינתי, הבחור היה יכול להיות "אח של" שגנב את הניידת מאחיו, גנב שהצליח לשים יד על ניידת, מתחזה... או באמת שוטר.
האיש יצא מהרכב וביקש לראות את התיק שלי. נלחצתי וצעקתי עליו שלא יעז להתקרב. בשלב זה, ורק בשלב זה, הוא טרח סוף סוף להזדהות בפני: "שמי... אני בדרגת ... במרחב ירושלים, הנה, תראי את הדרגות – [הבחור היה רכוס עד צוואר במעיל כהה שהסתיר את מדי המשטרה ואת תג השם שלו, במידה ואכן היו לו כאלה. רק כאשר הצביע על הדרגות יכולתי להבחין בשני פסים על הכתפיים] – אני בן 24, רווק, מה עוד את רוצה לדעת?"
בוודאי שכאשר גבר בריון עוצר בחורה בשלוש לפנות בוקר, היא איננה מעוניינת לדעת מהו מצבו המשפחתי. את התיק זרקתי לעברו, מבחינתי שייקח את הכסף ויברח.
לאחר שחיטט בפנים ולא מצא כלום (כמובן...) עוד הציע להסיע אותי הביתה. תודה, לא. שיישאר רווק. החוויה היתה מלחיצה, ולקח לי זמן עד שהתאוששתי ממנה ויכולתי להמשיך בדרכי הביתה.
לפני כשבוע, בעקבות שיחת סלון בה התלוננו עוד כמה מחבריי על אירועים דומים (עיכובים ברחוב ע"י שוטרים בתואנה לחיפוש סמים) סיפרתי על המקרה שלי, ועל מחשבותיי להגיש תלונה על הטרדה מינית כנגד אותו "שוטר". "מה?!" שאל אותי א' (אות בדויה), שעבר בעצמו חוויה דומה, "תגישי נגדו תלונה על הטרדה?! זה עלול להרוס לו את הקריירה!".
א' הוא בן טובים, לפי ההגדרה היבשה. בחור חסון, שירת ביחידה מובחרת, סטודנט מצטיין, פעיל חברתית. מחזיק בדעות ליברליות. ומעולם לא עישן סמים. מה אני מתרגשת.
על פרשת האונס שהתפרסמה לאחרונה, אונס קבוצתי אכזרי ומתמשך שנמשך מספר שנים, של נערה בת 15 בידי חבורה של "בני טובים", קראתי בעיתון. תיקון, ניסיתי לקרוא. הפסקתי אחרי פסקה אחת. שוב נזכרתי ב- ב'.
גם ב' הוא בן טובים (שוב אות בדויה, כמו כל האותיות כאן), חלום של כל אמא פולניה.
הכרתי אותו דרך חברים משותפים, ולאחר היכרות אפלטונית ממושכת מאוד, נעשינו בני זוג למשך תקופה לא ארוכה. סיימתי את הקשר כאשר צצו מספר בעיות (קורה, זו דרכו של עולם...).
כעבור מספר ימים ב' התקשר אלי. "לא חסר לך הסקס?" "חסר הסקס, אבל לא רק." "כי לי חסר הסקס. אולי את רוצה רק סקס?" "אם תרצה שוב מערכת יחסים, אז יש סיכוי. אבל רק סקס? לא".
השיחות האלו חזרו במשך מספר ימים. בסוף חשבתי שזו דרכו של הבחור להביע עניין בחידוש הקשר הרומנטי בינינו. הלא להתקשר פעם אחר פעם לבחורה ולהציע לה "רק סקס", על אף שהתנגדה לכך, זו הטרדה מינית, וב' הוא הלא בן טובים. חזרנו להיות בקשר.
ב' התנדב לצבא לשירות מלא, ליחידה מובחרת, על אף בעיה בריאותית שפתרה אותו מכך.
ב' אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל בעצם רצה רק דבר אחד.
ב' הוא סטודנט מצטיין לתואר מתקדם.
ב' דחף אותי מהמיטה אחרי ששכב איתי, או הלך ממני אם שכבנו בביתי.
לב' יש הרבה חברים.
ב' לא רצה להיראות איתי בפומבי. שלא ידעו. אבל המשיך לשכב איתי. ולהגיד שהוא אוהב אותי. כל עוד אף אחד לא שומע, כמובן.
ב' הוא פעיל חברתית ומגשר בין סכסוכים.
ב' אמר לי שהוא לא יכול לגמור אחרת. הסכמתי גם כשזה לפעמים כאב או שרף.
ב' מחזיק בדעות פוליטיות של "מחנה השלום".
כשהבנתי שהוא משחק בי ומשקר לי, כעסתי עליו. תשובתו היתה-
"מה את רוצה, לא הסתרתי ממך כלום, זה הכל היה בהסכמה".
ב' נוהג לפתוח את החזיות של בנות הזוג שלו בפומבי. זה מצחיק אותו. לאחר שהכל התפוצץ, אחרי שגיליתי את השקרים שלו, הוא ניסה לפתוח לי את החזיה מאחור, באירוע חברתי בו נפגשנו במקרה. סטרתי לו, ואמרתי לו שלא יעז לגעת בי שוב.
ב' סיפר לחברים המשותפים שלנו שאני "עושה סצנות". הוא בסך הכל נגע בי בגב בטעות, ואני נתתי לו סטירה. מטורפת.
החברים המשותפים שלנו בחרו לא לבחור. חלקם העדיפו שלא לבחור למי להאמין. חלקם לא נקטו עמדה, על אף שביקשתי את התערבותם. חלקם הפסיקו להזמין את "המטורפת" לאירועים חברתיים.
ב', אחרי הכל, הוא חלום של כל אמא פולניה.
ב' הוא הסיוט שלי. כי אם הכל היה בהסכמה, למה אני עדיין מרגישה מחוללת?
לב' יש אמא ואחיות. גם לא' ולעוד כמה מ"חברינו המשותפים". הם בני טובים.
אבל ילדים טובים הם לא.
את הפוסט הזה אני כותבת בגלל הביטוי המקומם כל כך "בני טובים".
התקדמנו. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לאהבת אדם, גם אם הוא זר. מחנכים אותם לא להשתמש בחומרים אסורים, להצטיין בלימודים, להתנדב לצבא (או לשירות לאומי. אנחנו כאן בעמדה היונתית), ולהיות מהסוג ש"מרים את הדגל" (כמאמר השיר של מוניקה סקס). ואף לא מילה אחת על המצב ה"סוציו אקונומי" של הוריהם (ביטוי מכובס שפירושו "הם מגיעים ממשפחות מבוססות כלכלית").
אז למה הם עדיין לא רואים שום דבר פסול בהתנהגות של השוטר, או של א', או של ב'? הם למדו שכאשר אשה או גבר אומרים "לא", הם מתכוונים ל"לא". למרבה הצער, הם גם למדו לעקוף את זה.
הנערה שעברה את האונס "הסכימה" כביכול. "ובכלל, אם כל הפרשה הזו נמשכה במשך מספר שנים, לא ייתכן שהיא לא שיתפה פעולה מרצון". "אונס הוא אירוע חד פעמי". "היא אהבה אותו, והיתה תלויה בו, והיתה מוכנה לעשות כל דבר שאמר לה". אלו לא הדיעות שלי. אלו הדיעות שמצאתי בתגובות גולשים לפרסום הפרשה.
הנערה הזו, כמו הרבה נשים, גברים, ילדות, ילדים, נערות ונערים, עברה ניצול על ידי אדם שהיה בעל מרות עליה. איומים יכולים להיות פיזיים, אבל לא רק. הם גם יכולים להיות נפשיים ורגשיים.
אנחנו בני אותו גיל, ב' ואני. אנשים בוגרים. כשהבנתי שהוא מנצל אותי, הצלחתי לסיים את הקשר המזיק הזה. זה לא היה קל. אהבתי אותו.
כשאתה אוהב מישהו, אתה מוכן לעשות בשבילו המון. זה עדיין לא נותן לו לגיטימציה לסיפוק צרכיו המיניים בלבד, תוך ניצול הרגשות שלך כלפיו. זה בוודאי לא נותן לו לגיטימציה להפוך אותך לשפחת או לעבד המין שלו.
הנערה מצפון תל אביב היתה רק בת חמש עשרה כשכל פרשת ההתעללות הזו החלה. כמה כוח צריך כדי לשים לדבר כזה סוף. אם בכלל אפשר.
אל תעצמו עיניים. אל תגידו שאצלכם בבית זה לא יקרה. דברים כאלה לא קורים רק במשפחות מרקע סוציו אקונומי נמוך. או בסמטאות חשוכות בשעות מאוחרות מדי של הלילה. הם קורים בבית שלכם, אצל ילדים שלימדו אותם להבחין בין שחור ללבן, אבל לא לימדו אותם שיש עוד כמה גוונים באמצע.
אני רוצה לציין, כדי שלא יהיו כאן הכללות פוגעניות, כי מרבית חבריי הטובים הביעו זעזוע מהתנהגות השוטר ומהתנהגותו של ב'. חלקם הודו שלא היו יודעים כיצד היו פועלים במקרה שב' היה גם חבר משותף שלהם.
נעים מאוד, אני לא חמודה ולא כוסית, אני ע'.
לע' וגם לי חשוב להבהיר שיש הבדל עצום בין המקרה שלה לבין המקרה של הנערה התל אביבית שעברה אונס קבוצתי במשך שלוש שנים. יש הבדל בין הטרדה מינית לתקיפה מינית לניצול מיני ולאונס, הבדל עצום. ועדיין, כולם נמצאים על נקודות שונות של אותו ספקטרום.
הלינקים שבחרתי להביא הנה לצד הסיפור של ע', מייצגים נקודות שונות על פני הספקטרום הזה.
ככה נולדות תקיפות מיניות - רגע אחד מעצבן (פוסט שלי)
כרוניקה של בדידות ידועה מראש - מהבלוג של whisper שכל כולו התמודדות אמיצה וקשה עם טראומות.
מיכל שטיינר על הומור והטרדה מינית
מיכל שטיינר - להתלונן או לא להתלונן, זאת לא השאלה
נערה אחת, לבד - רוני גלבפיש על אונס קבוצתי
וידוי של מוטרדת סדרתית - יולי כהן שוברת שתיקה
והכי הכי חשוב - מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
פורסם ב 17 במרץ 2010 20:04 במדור אכפת לי | 7 תגובות | אפשרויות
הפנקס פתוח והלב גם
לפני כמה חודשים קבלתי מייל משמח ומפתיע מיותם שווימר, בחור צעיר ומוכשר שלא הכרתי. יותם סיפר לי על הפנקס, כתב עת מקוון לתרבות וספרות לילדים שהוא עורך עם שותפתו תמר הוכשטטר, והציע לי להשתתף.
הפנקס מתכוון להחיות את הדיון על ספרות ילדים ותרבות ילדים ולהציע נקודות מבט מקוריות, עמוקות ויצירתיות שנוגעות בנושאים האלה, מה שאומר שזה כתב עת שהייתי שמחה לקרוא גם אלמלא הייתי אחת מהכותבים.
ברשימת הכותבים המכובדת מאוד אפשר למצוא מאמר של לאה גולדברג ז"ל – אחת מהיוצרות הגדולות ביותר שכתבו כאן לילדים, ולצידה מופיעים גם עוד כמה מהיוצרים הנפלאים והמוכשרים ביותר שיש לנו – נורית זרחי, שלומית כהן-אסיף ויהודה אטלס, (שלפני אי-אלו שנים זכיתי ללמוד אצלו בקורסים מרתקים על חייהם של סופרי ילדים ויצירותיהם), החוקר והעורך המצוין יחיעם פדן, המתרגמת המצוינת דנה כספי, מרית בן ישראל – שכנה יקרה במיוחד מ"רשימות", שכנה מוכשרת נוספת – מאשה צור-גלוזמן, וכותבים ומאיירים נוספים שאני (עדיין) לא מכירה.
אני מודה שעוד קצת קשה לי לעכל את זה, אבל איכשהו גם אני נמצאת ברשימה המאוד מכובדת הזאת, ואפילו פעמיים: קוראיי המסורים יודעים שאני אוהבת תיאטרון, וקוראיי העוד יותר מסורים אפילו יכולים לזכור איפה התחילה האהבה הזאת. מתוך אהבת התיאטרון ואהבת התרבות שמיועדת לילדים, כתבתי רשימה ביקורתית על התבנית הקבועה והמשומשת שמופיעה ביותר מדי הצגות ילדים – תבנית בצורת לב.
בנוסף, היה לי העונג להשתתף בניסוי-משחק שההשראה לקיומו נולדה בעצם כאן, ב"רשימות", באינסוף השתוללויות מילוליות שאני נהנית להשתעשע בהן עם שועי רז היקר מאוד.
לכבוד הפנקס, שועי ואני ניסינו להכניס את הדיאלוגים האלה למסגרת טיפה יותר "מסודרת" – בעיקר כדי שנוכל לשבור ולעקם אותה ולעוף לכל הכיוונים. המשחק הדיאלוגי שלנו מתמקד בשערים ומפתחות והוא נקרא מפתח שפותח כל שער.
עוד לא הספקתי לקרוא את המאמרים של הכותבים האחרים אבל כולם כולם מסקרנים ומעוררי תיאבון.
הפנקס פתוח - אתם מוזמנים!
את האיור החמוד כאן למעלה ושאר איורי הפנקס איירה אלה כהן ועליה, על יותם ותמר העורכים ועל מה שעומד מאחורי הפנקס אפשר לקרוא כאן.
פורסם ב 15 במרץ 2010 14:30 במדור תופינים ומגדנות | 16 תגובות | אפשרויות
משפחת יאסין ולוסי בשמיים
מאת דניאלה כרמי, יצא בספריה לעם בהוצאת עם עובד
קשה להעלות על הדעת חיבור בין זוג ערבי ללא ילדים לבין נער יהודי חצי דתי, חצי אוטיסט, שמתקשר עם העולם בעיקר באמצעות שירים של הביטלס. קשה, אבל כשאוהבים, הכל אפשרי, ונדיה וסלים מצליחים, בעקביות ובנחישות, לפלס דרך לליבו המסוגר של הנער נתנאל שנוחת בביתם ולרקום חוטים של קשר שחוצה את מגבלות החברה והתרבות.
עדינה ומרסלה יוצאות למשימה קשה אפילו יותר, הן נפגשות בבית חולים, אמהות לשני חיילים פצועים, ומגייסות את כל כוחות האדירים האימהיים כדי להעיר את בניהם מתרדמת. אחרי שהם מתעוררים, כל הכוחות מגויסים כדי להציל את הבנים מעצמם ולעקור מתוכם את הרעל שבגללו הם רוצים לחזור לצבא.
יצירות פוליטיות מהלכות תמיד על חבל דק. בפער שבין היצירה לבין האג'נדה, קל מאוד למעוד.
הספר הזה הוא במובנים רבים ספר פוליטי, חלקו הראשון נוגע במתיחויות תרבותיות בחברה הישראלית – בין ערבים ליהודים מצד אחד ובמפגשים החמים והטעונים בין הזוג הערבי לבין יהודים דתיים ובינם לבין עולים חדשים מברית המועצות לשעבר מצד שני.
חלקו השני של הספר נוגע בפרה הקדושה הישראלית של הצבא ואומר, בעצם, שהחיים יותר חשובים מכל אידיאולוגיה ושהצבא הוא לא מקום הרואי ונכסף, אלא מקום מסוכן וממית. אני מודה שבאופן אישי האג'נדות הפוליטיות האלה מדברות אלי ולכן אני אולי לא יכולה לשפוט באובייקטיביות, אבל ממילא אין אובייקטיביות בעולם, ואני חושבת, בכל זאת, שדניאלה כרמי הצליחה לצלוח בשלום את מכשול הכתיבה הפוליטית ולהישאר נאמנה ליצירה.
כן, יש כאן פוליטיקה, וזה לגיטימי, תפיסה פוליטית היא חלק משמעותי מהחיים בישראל. אבל אין כאן מניפסט שמלאים את הדמויות והעלילות למען האג'נדה, אין כאן פוליטיקה מפלגתית צרה וספציפית, יש כאן תפיסת עולם עקרונית הומניסטית, שמדברת על קדושת החיים.
ומעל הכל, יש כאן סיפור. או בעצם שני סיפורים - חזקים, אנושיים, יוצאי דופן ומרגשים, שכדי ליהנות מהם לא חייבים להשתייך לשום מחנה פוליטי, מספיק לאהוב ספרות.
"משפחת יאסין ולוסי בשמיים" הוא ספר מיוחד מאוד. זה רומאן כתוב היטב והרבה חלקים ממנו נוגעים באופן ריאליסטי במציאות, על הצדדים האפרוריים, הרגשיים, הכואבים, המשעממים והפוליטיים שלה, אבל בתוך כל הריאליזם הזה, הכבד מנשוא לפעמים, שזורים חוטים של סוריאליזם וגם חוטים של קסם.
זה ספר די קטן וצנוע, אבל ניכר שחצבו אותו מהלב ומהבטן, והוא ראוי לאהבה.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב - 9.3.2010.
הרבה זמן לא היתה כאן פינת העטיפה בהשראת אסתי, שאמורה בעצם, בהשראת ימימה, להקרא פינת הכריכה. הכריכה הזאת, שאויירה ועוצבה בידי אמרי זרטל, ממש כישפה אותי. אני לא יודעת אם אני מבינה את הציור הזה, אבל הוא כל כך יפה בעיני, וכל כך מדויק ומתאים לספר המיוחד הזה.
ביקורת של אריק גלסנר, שכן מ"רשימות" שכותב ל"מעריב" - בניגוד אלי, הוא חושב שהספרות הפסידה לאג'נדה במקרה הזה ובניגוד אלי, הוא לא התחבר ללב של הספר.
ביקורת מתפעלת, מעריכה ומתמסרת של עמרי הרצוג ב"הארץ"
ופתאום אני לא יכולה להתאפק מלשים את זה כאן. מצליחים לדמיין חיבור בין השיר הזה והקליפ הזה לבין המציאות המטורפת שאנחנו חיים בתוכה? אם כן, אולי יש לכם מושג כלשהו על הטעם של הספר הזה
פורסם ב 9 במרץ 2010 11:50 במדור פשוט ספרות | 23 תגובות | אפשרויות
לא כל יום פורים?
לא כל יום פורים, אבל משהו ממה שמכונה "אוירת החג" אפשר יהיה עדיין לתפוס ביום שלישי הקרוב, בצוותא ת"א. לא מאמינים לי?
תיכף תראו.
זוכרים שבפעם הראשונה שבה סיפרתי לכם על דוז.פואה התלוננתי שיונתן וסיון מתעקשים לשמור את הקלפים קרוב לחזה ולא מעלים לרשת קטעים מהמופע?
כנראה שלפעמים משתלם להתלונן... סוף סוף, לשמחתי, ובעזרתה של עורכת הוידאו המופלאה שלהם מורן בריר, עכשיו אפשר להבין קצת יותר מה זה הדבר הזה:
להזמנת כרטיסים:
קופת צוותא 03-6950156/7
כבר כתבתי עליהם כאן וגם כאן וזה האתר הרשמי שלהם
פורסם ב 6 במרץ 2010 23:40 במדור תופינים ומגדנות | 7 תגובות | אפשרויות
"יצורי הפרא" - ביקורת להד החינוך על ספר נוער
מאת דייב אגרס, בהשראת ספרו של מוריס סנדק
תרגמה מאנגלית: יעל אכמון, יצא בהוצאת כנרת, זמורה- ביתן, 2009.
לעיתים רחוקות רוצים לסגור ספר בטריקה רועמת ולברוח ממנו, לא מפני שהוא לא טוב, אלא כי נדמה שההתמודדות עם החומרים והשאלות שהוא מעלה היא פשוט יותר מדי.
לעיתים נדירות עוד יותר זה קורה עם ספר ילדים.
ברגעים מסוימים, זה מה שעשה לי ספרו של אגרס.
"ארץ יצורי הפרא" המקורי, picture book לגיל הרך שיצר מוריס סנדק ב - 1963 (יצא בעברית בהוצאת "כתר" בתרגום אוריאל אופק) הוא ספר קצר, מדויק ומלוטש שמעביר במעט מילים ובאיורים רבי עוצמה את המסע הפנימי שעובר מקס הקטן בחליפת הזאב שלו. המסע הזה מתחיל בהתנהגות פרועה ועימות מול אמא, מגיע לארץ דמיונית שבה מקס משתולל ופורק כל עול, הופך למלך יצורי הפרא הענקיים, עובר דרך הגעגוע לחום ואהבה וחוזר לחדר המוכר ולארוחת הערב החמה שהשאירה אמא.
הספר הפופולארי זכה לעיבודים רבים, ובכללם אופרה לילדים, סרט מצויר, בובות ולאחרונה גם סרט של ספייק ג'ונס, אבל הספר הנוכחי הוא עיבוד מסוג חדש וייחודי.
הסיפור הבסיסי, הדמויות וזירת ההתרחשות נשארו נאמנים למקור, אבל הספר המינימליסטי לגיל הרך הפך כאן לטקסט ארוך שמיועד לילדים גדולים, והסיפור קיבל תוספות משמעותיות של נפח ואופי.
ספרו של דייב אגרס אמנם נכתב בצמוד לסרט של ספייק ג'ונס, אבל הוא יצירה ספרותית העומדת בפני עצמה ולא מוצר שיווקי נלווה. אגרס, שהיה שותף לכתיבת התסריט לקולנוע, מעיד שמקס "שלו" אמנם מושפע ממקס של סנדק ומזה הקולנועי של ג'ונס, אבל אינו זהה להם.
מקס הנוכחי הוא ילד מתוסכל, בן להורים גרושים שסובל מהתרחקותה של אחותו המתבגרת, מחוסר הזמן וקוצר הרוח של אמו העסוקה, מנוכחותו המיותרת של בן זוגה ומהיעדרו של אביו.
הוא מחפש פורקן לרגשות הגועשים בו ומגיע לארץ בה יצורי פרא ענקיים עסוקים בהשמדה גורפת של סביבתם. חגיגת ההרס המשותפת מתחילה כאקט של שחרור, אבל אחרי שמקס מתמנה למלכם של היצורים הוא מתמודד עם דילמות – ממשל, המזכירות את קשייו של המלך מתיא הראשון (המלך הילד, גיבור ספרו של קורצ'אק). יצורי הפרא מאיימים לטרוף אותו, והוא נע בין פחד מפניהם, הערצה לכוחותיהם הפראיים, משיכה חזקה לאלימות ומלחמה, וגילוי המסוכן והמפחיד ביצרים ההרסניים שטמונים בתוכו. לצד הסכנות, מתפתחת בין מקס לבין היצורים גם מערכת קשרים עדינה של חברות, נאמנות, קנאה ואהבה.
ספרו של סנדק זכה בזמנו לתגובות מבוהלות ונזעמות מצד ספרנים והורים, שתפסו אותו כחתרני ומפחיד מדי, אבל בהשוואה לגרסא של אגרס, הוא נראה תמים מאוד.
מקס החדש מתמודד עם מציאות מסוכנת ומפחידה הרבה יותר, ועם חוויות ששומטות את הקרקע מתחת לביטחון האמיתי או המדומה הטמון בבסיסה של חוויית הילדוּת. ההבדל הזה אינו מקרי, כי הרי ילדותם של ילדי ראשית המאה ה-21 היא במובנים רבים מבלבלת, מסוכנת, מורכבת, חשופה ו"מבוגרת" בהרבה מילדותם של ילדי שנות השישים. מבחינה זו, הספר החדש מצליח לדלג מעל לגבולות הזמן והמדיום ולהעביר לקוראיו תחושה מערערת, מפחידה ומושכת בו זמנית. תחושה דומה התעוררה, כנראה, עם צאתו של "ארץ יצורי הפרא" המקורי, אלא שהיום סף הגירוי גבוה יותר, וכדי להגיע לאותו אפקט נדרשים אמצעים קיצוניים בהרבה.
השוואת ספרו של אגרס לספרו של סנדק יכולה להיות שעשוע אינטלקטואלי מעניין למבוגרים, לילדים או למבוגרים וילדים ביחד. מרתק לראות כיצד כל מילה, מוטיב ודמות בספר המקורי נארגו לתוך הספר החדש, נחמד להסתכל באיורים הנפלאים של סנדק ולהתאים לכל יצור את השם והאופי שנתן לו אגרס. אפשר ללמוד הרבה מהשוואה כזאת, אבל זה לא העיקר.
"יצורי הפרא" הוא ספר מוזר, קשה, אפל ומטריד. יש בו רגעים של יופי וקסם צרוף, אבל הוא בעיקר ספר שנוגע בבשר החשוף של הנפש, שמגלה את הפחדים הכמוסים ביותר, את הבדידות, האלימוּת, הייאוש, הכמיהה והאימה, מקים לתחייה סיוטים והופך אותם לחומרי גלם למשחק.
ההתמודדות עם ספר כזה אינה פשוטה, בשום גיל, ולכן קשה להמליץ עליו באופן גורף.
ובכל זאת, יש אנשים – ילדים, או כאלה שהיו פעם ילדים, שהפלגה עם מקס אל ארץ יצורי הפרא שלו יכולה לגאול אותם ממצוקה, או, לפחות, להעניק להם מידה של נחמה. אני מקווה שהספר הזה ימצא את דרכו אליהם.
נכתב עבור "הד החינוך" ופורסם בגליון פברואר 2010.
ביקורת נלהבת של יעל דר ב"הארץ"
ביקורת קטלנית בבלוג של Ann of green gables בתפוז
רק אחרי שכתבתי את הביקורת הזאת ראיתי את הסרט.
כמה נהניתי! בניגוד לספר, שהוא כאמור קשה, אפל ומטריד, הסרט היה, מבחינתי, עונג צרוף, סרט מרגש שנוגע בלב ומייצר חיוך עמוק . כמו שלג, אבל לא שלג קר וקשה שנקברים מתחתיו אלא שלג של ילדים, שלג של התרגשות, התחדשות וכיף. כשיצאתי מהסרט אמרתי שלו הייתי רואה אותו בתור ילדה הוא היה מצטרף בפנתיאון הרגשי שלי ל"הסיפור שאינו נגמר" ו"אי.טי".
מבחינתי, זאת מחמאה גדולה.
ואם כבר מדברים על עיבודים ופרשנויות, זאת הגרסא של מייק סרנו
וזה הניסוי שעשו בדיסני, כשהם חשבו לעבד את "ארץ יצורי הפרא"
אבל הלב שלי עדיין עם הסרט של ג'ונס ואגרס, לא יעזור...
פורסם ב 4 במרץ 2010 22:38 במדור ספרי נוער | 11 תגובות | אפשרויות
הדבר היה ככה
מאת מאיר שלו, יצא בספריה לעם בהוצאת עם עובד
הדבר היה ככה: מאיר שלו כתב סיפור אהבה לסבתא שלו, למשפחה שלו, לילדוּת שלו.
הוא מתאר בצורה חיה את כל תולדות משפחתו האמיתית, דרך מערכת היחסים המשונה, המצחיקה ורצופת המשברים בין סבתא טוניה האהובה וחולת הניקיון לבין שואב האבק האימתני שלה, שמשמש לא רק כחפץ או תפאורה אלא כדמות ספרותית לכל דבר.
התרגשותו של ילד שזוכה למשוך בצופר המשאית הגדולה של תנובה ומבוכתו של בחור צעיר שנתפס בעירום לצד אהובתו, קמים לתחייה לצד רגעים אחרים כאילו התרחשו ממש עכשיו.
כילד ירושלמי ממוצא נהללי, מאיר שלו קיבל הנחייה להציג את עצמו ביום הראשון לכיתה א' כ"בן למשפחת איכרים". אני מאמינה שכפי ששלו מתאר, הוא אכן למד על בוריין את כל מלאכות השדה והמשק אבל לצידן, הוא למד ממשפחתו לספר סיפורים.
אין ספק לגבי כישרונו הספרותי הגדול של שלו, ואפשר לגלות כאן דרישות שלום רבות שמעידות על מקורותיהם של הרבה עניינים מהרומאנים ומספרי הילדים המצוינים שהוא כתב בעבר.
אבל לצד הכישרון האמנותי, הוא מתייחס לסיפור ולמילים שלו ממש כמו חקלאי מיומן: הוא עודר והופך את הקרקע, זורע, שותל, מנכש עשבים, קוטף, קוצר, עורם לערימות, מפריד את המוץ מהתבן ואת השמנת מהחלב, סוחט את סמרטוט הספונג'ה עד שהמים יוצאים צלולים ושקופים ומביא אלינו את הסיפור בגרסא הכי מזוקקת והכי מדושנת שיש. הדבר היה ככה, כך בדיוק ולא מילה אחת יותר או פחות.
אין לי שום קשר לנהלל ואני לא מוכנה לאכול רגל קרושה, אפילו אם קוראים לה חולודייץ, אבל הספר הזה העניק לי כמה וכמה מפתחות ללב ליבה של משפחת בן ברק –שלו: לשפה הפנימית, לבדיחות הפרטיות, לדמעות החמות, לצחוקים המתגלגלים ובעיקר לסיפורים.
עכשיו אני מרגישה כאילו גם אני הוזמנתי להתארח אצל סבתא טוניה. לא בתוך הבית, כמובן, אני הרי רק קרובה שבלב בתיווכן של המילים, לא קרובה מהדם, ולכן התארחתי רק בחוץ, על המרפסת, בלי להכניס טיפת בוץ או גרגר אבק, ובכל זאת, זכיתי לקחת חלק בחיי המשפחה.
"הדבר היה ככה" הוא ספר קטן שנקרא בשמחה גדולה. אחרי שנהניתי ממנו כל כך, פגשתי עוד כמה וכמה אנשים, בני דורות שונים, שהספר הזה העניק להם שעות של חסד, הקלה ונחמה ברגעים קשים.
תוך כדי קריאה בלעתי כמה דמעות ברגעים אחדים וצחקתי בקול רם ממש ברגעים אחרים, ובאופן כללי - החיוך לא ירד מפרצופי מתחילת הספר ועד סופו. עונג צרוף!
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 22.2.10.
ביקורת מפורטת מאוד של שגיא גרין וקטע קצר נוסף מ"הארץ"
סקירה אישית וחמה בעקבות הספר, נרי לבנה ב"הארץ"
ביקורת מסוייגת מאוד של גלעד סרי לוי, שכן מ"רשימות"
ביקורת מסוייגת של מנחם בן ב nrg
ביקורת שעיקרה ניתוח מעניין של אריק גלסנר, שכן מ"רשימות" שכתב ל"מעריב"
פורסם ב 22 בפברואר 2010 11:31 במדור פשוט ספרות | 20 תגובות | אפשרויות
עלה הארגמן
מאת מישל פייבר, תרגמה מאנגלית צילה אלעזר,
יצא בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד
כבר כתבו לא מעט על לונדון של המאה ה-19 והפערים המעמדיים הבולטים בין האצילים והעשירים לבין הפועלים הפשוטים מספקים חומרים ספרותיים עסיסיים למדי.
המקרה הנוכחי לא שונה בהרבה, אבל הוא נוגע יותר נמוך מנמוך ומגיע עד הביבים האפלים ביותר של לונדון ובעיקר חיי הזונות והמקומות בהם חייהן משיקים לחיי המעמד הגבוה.
בין בוטוּת לשפל יש גם רגשות, מערכות יחסים ודמויות מעניינות כמו אגנס הרעיה העשירה, התמימה, הילדותית והחולנית או הנרי השואף להיות כומר ונאבק בתאוותיו, ובמרכז העלילה ניצבות דמויותיהם של שוגר – הזונה החכמה והשורדת וויליאם, יורש עשיר שלרוב לעגתי לו ולפעמים קצת ריחמתי עליו.
ולמרות התפאורה ההיסטורית המוקפדת, יחס נצלני ומנצל כלפי נשים עדיין אינו נחלת העבר ורבות מהשאלות שהספר מעלה תקפות גם היום.
הגיבורה הראשית היא זונה, חלקים ניכרים מהספר מתרחשים בבתי זונות וחלק מהקשרים בין הדמויות הם קשרים שמתבססים, כך או אחרת, על שירותי מין בתשלום. עם רקע כזה, לא ציפיתי לספר צח, ענוג ופוריטאני, ועדיין, הבוטות והגסות של תיאורי המין, האלימות, הניצול והסדיזם חצו מדי פעם את הגבול בין ספרות לבין פורנוגראפיה, ואני חוששת שזה בדיוק מה שהזניק את הספר לרשימת רבי המכר...
זה ספר של מעל 800 עמודים, ועברתי אתו תלאות רבות ושבועות ארוכים – כמעט כאילו מדובר בשלושה ספרים שונים. ההתחלה הייתה קלה לקריאה ואי אז בשלב ההוא גם הייתה נוכחות שנונה ומשעשעת של מספר מפתיע שהוליך את קוראיו בסמטאות לונדון ובין הדמויות.
באמצע הספר הקריאה נהייתה ממש מייגעת ונמתחה כמו מסטיק בלי טעם – אין לי ספק שקיצוץ מאסיבי היה עושה לספר רק טוב, עדיף ספר שלא רוצים שייגמר על פני ספר שרק מייחלים להגיע לסופו, כמו שקרה לי כאן.
לקראת הסוף הגיעה עוד תפנית בעלילה ופתאום היה לי שוב מעניין וגם הקצב הואץ, ככה שנפרדתי ממנו עם טעם לא רע בפה, לצד כמה הסתייגויות ותהיות.
אישית התעניינתי במיוחד בהיבט החינוכי של הספר וביחסים בין ילדה לבין מורתה, אבל אני נמנעת מלפרט יותר כדי לא לחשוף את התהפוכות הרבות שעוברות על הדמויות.
בשורה התחתונה, "עלה הארגמן" הוא ספר ששווה קריאה, בעיקר למי שמתעניין בנושא או בתקופה או לחובבי ספרות היסטורית, אבל גם מי שיבחר להימנע מצליחת הספר הארוך והמייגע -בחלקו הזה, יוכל להמשיך לישון בשקט.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב - 18.2.10.
רוני גלבפיש המתוקה כתבה על ספרים אחרים שעוסקים בזונות ובזנות
וזנות זו לא רק ספרות, זו בעיקר מציאות חיים כואבת וקשה של יותר מדי נשים אמיתיות לגמרי, לא רק בלונדון ולא רק במאה ה-19, חשוב לזכור את זה. חנה בית הלחמי כתבה כאן וגם כאן פוסטים חשובים מאין כמוהם על המשמעות של להיות זונה ועל המשמעות של להיות "לקוח"- אנס של זונה.
נדמה לי ששוגר, גיבורת "עלה הארגמן", היתה מסכימה.
פורסם ב 18 בפברואר 2010 16:34 במדור פשוט ספרות | 5 תגובות | אפשרויות
היה שלום, להתראות מחר
מאת ויליאם מקסוול, תרגם מאנגלית יואב כ"ץ, יצא בהוצאת שוקן
יש ילדים שפשוט צריך לחבק, בשקט, בלי מילים.
אבל מה עושים כשילד כזה הוא כבר מזמן לא ילד, ואפילו כבר לא חי, ורק המילים שכתב, מילים שיוצאות בעברית שנים אחרי שנכתבו, מהדהדות את הדמעות הכבושות מבעד למרחק האוקיאנוסים והשנים? לאן אפשר להוליך את החיבוק הזה עכשיו?
בספר הזה מקובצים למעשה שני ספרים– "כסנוניות באו" ו"היה שלום, להתראות מחר". שניהם מתרחשים בעיירה אמריקאית קטנה בשנות העשרים של המאה העשרים ושניהם מבוססים, כנראה, על חייו של מקסוול עצמו.
הספר הראשון כתוב בשלושה קולות – באני הילד הקטן שכרוך אחר אמו, רוברט אחיו הגדול – ילד קשוח עם רגל מעץ ואופי נחוש, ואבא שלהם, ג'יימס מוריסון. ביניהם משוטטים חייה ומותה של אליזבת האם, ששעון החול של חייה הולך ואוזל בזמן הסיפור, זמן שעובר ממציאות חיים יומיומית וחמה לאימת המוות מול הארון הפתוח.
הספר מתקדם מאחד לשני, שלושת הגיבורים שונים מאוד זה מזה, אבל שלושתם אוהבים אותה, זקוקים לה, תלויים בה ואבודים בלעדיה, ואנחנו נקלעים לתוך הרגע האינטימי והנורא הזה בחייה של משפחה.
הגיבור של הספר השני הוא ילד גדול יותר, עם שם אחר, אבל כל כך ברור שזה אותו ילד יתום שגדל.
הפעם הוא מתאר טרגדיה של משפחה אחרת. בילדותו, אדם בעיירה רצח את שכנו שהיה קרוב אליו כאח אחרי שניהל רומן עם אשתו. המספר היה חבר של בנו של הרוצח, והוא מנסה לספר, לעצמו ולנו, את השתלשלות האירועים העצובה שהובילה לרצח. גם כאן נקודות המבט מתערבבות ואפשר לקרוא את הסיפור מבעד לעיניהן של כמה דמויות, אפילו זו של הכלבה המשפחתית הנטושה, וכל העצב, הייאוש, רגשות האשם ותחושת ההחמצה האיומה קמים לתחייה בצבעים חיים, לצד החווה, הבקר, האבק וריח הלחם הנאפה בתנור.
במקור, שני הספרים הופיעו כנראה בנפרד, אבל החיבור ביניהם עושה להם חסד ומאיר באור נוסף את דמות המספר, אחרי שקראנו את הספר הראשון שהתעניינותו בכאבה של משפחת חברו מכסה בעצם על הפצע שעדיין מדמם בנפשו שלו.
למרות הטרגדיות האיומות אין פה דרמה, בוכים בשקט וכואבים בשקט, אבל את השקט הזה מפלח עצב גדול.
קצב האירועים והתיאורים איטי, אבל קראתי מהר. הביטוי "נהניתי" לא מדויק כאן, כי קשה ליהנות מספר שכמעט כל מילה בו רוויה בכאב מאופק ועקבי, אבל זה ספר מצוין, אנושי ולגמרי מומלץ.
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב- 31.1.10.
ביקורת מפורטת של נועה לימונה ב"הארץ"
ביקורת מתפעלת של פאר פרידמן ב"מעריב"
פורסם ב 31 בינואר 2010 11:04 במדור פשוט ספרות | 6 תגובות | אפשרויות
נערה עם קעקוע דרקון
מאת סטיג לרסון, תרגמה משוודית רות שפירא, יצא בהוצאת מודן
שני גיבורי הספר הזה – מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי ששמו זהה לשמו של אלוף הבלשים מסדרת ספרי הילדים של אסטריד לינדגרן, וליסבת סלאנדר – האקרית מתבודדת שיכולה להיחשב כגלגול של בילבי, שניהם לא תכננו להיכנס לעומק לחקירת היעלמה של הריאט ונגר בת ה-16.
שניהם הגיעו לתעלומה הזאת במקרה, במסגרת עבודתם, כמו שאני הגעתי לקריאת הספר הזה כדי לכתוב עליו ביקורת, ושניהם נשאבו לתוך הסיפור, נצמדו אליו ועסקו בו – לא למען הכסף, אלא פשוט כי לא יכלו אחרת, בדיוק כמו שקרה לי במהלך קריאת הספר שמספר אותם.
בדיוק כמותם, גם אני נזרקתי בבת אחת אל תוך מציאות אפלה רוחשת יצרים, אלימות וסודות מהעבר ובדיוק כמותם גם אני הרצתי במחשבה מגוון רחב של ניחושים ותיאוריות שיסבירו מה קרה לנערה הריאט ומי ממשיך ושולח להנריק ונגר הזקן, קרוב משפחה שגידל את הריאט, פרח מיובש במסגרת, מדי שנה ביום הולדתו, בדיוק כמו שהריאט הייתה מכינה עבורו מאז ילדותה, לפני שנעלמה.
אני לא יודעת הרבה על שבדיה, והספר הזה פרש בפניי יריעה רחבה ומאירת עיניים של ידע על מציאות החיים השבדית, החל מהשמש ששוקעת כבר בחמש אחר הצהרים, דרך המתירנות המינית וכלה בבעיות כלכליות מסובכות ובתנועות ימין קיצוניות ונאו-נאציות שרוחשות, מסתבר, מתחת לפני השטח של המדינה החופשייה והליבראלית הזאת.
יש כאן סיפור בסיסי חזק וטוב - תעלומת מתח קלאסית שבה כולם חשודים, אבל לרסון לא הסתפק בסיפור הטוב שהיה לו, והשתמש בו כדי לומר אמירות חברתיות נוקבות וקשות על החברה השבדית וגם על החברה האנושית בכלל.
האלימות הקשה ביותר, קהות החושים הקשה ביותר והפורנוגרפיה הקשה ביותר רוחשות מתחת לפני השטח של הספר, כאילו שהן מתקיימות תחת מעטה דקיק של קרח.
כשהקרח נסדק, הגיבורים נופלים פנימה וכמעט מתרסקים, אבל רק כמעט.
חוויית הקריאה שלי הייתה דומה לחוויית הצפייה בסדרת מתח טלוויזיונית מרתקת, אבל באינטנסיביות רבה יותר. במשך כמה ימים היה לי ממש קשה להתנתק מהספר ומגורלם של ליסבת, מיכאל והריאט. ניחשתי ניחושים, לפעמים צדקתי ולפעמים לא, אבל נשארתי דרוכה כל הזמן ועכשיו אני מחכה לשני הכרכים הבאים בטרילוגיה.
"נערה עם קעקוע דרקון" הוא ספר מתח מצוין, אינטליגנטי, סוחף ומטריד עם אמירות חברתיות נוקבות והקריאה בו מספקת חוויה אינטנסיבית שמשאירה אחריה משקע של מחשבה. אני ממליצה ביותר!
שודר בתכנית הרדיו "חדש על המדף" ברשת א' של קול ישראל ב-17.1.10.
מידע על לרסון ועל הספר מאתר טקסט
"אל תקרא לי בילבי" - ביקורת של ליאת אלקיים מ"הארץ"
אסתי סגל, כאן ב"רשימות", על הקמפיין המיוחד שליווה את הספר וגם על הסרט ומסביב ואסתי גם כתבה על הספר עצמו, בתוספת סוג של ראיון מרתק עם המחבר
פורסם ב 17 בינואר 2010 13:41 במדור פשוט ספרות | 12 תגובות | אפשרויות
עוץ לי גוץ לי בלי תירוץ לי
לפני כמה זמן העליתי הנה פוסט נוסטלגי ואוהב לכבוד "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".
בעקבות שלמה ושלמי, שועי היקר הזכיר לי את עוץ לי גוץ לי, ולא במקרה.
"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – המחזמר של אלתרמן שנכתב בעקבות מחזה של סמי גרונמן, הוא במידה רבה אחיו של "עוץ לי גוץ לי" – המחזמר של שלונסקי שנכתב בעקבות האגדה הידועה של האחים גרים.
שלמה ושלמי זו אמנם יצירה "למבוגרים" אבל גם ילדים יכולים לשאוב ממנה הנאה עצומה, בדיוק כפי ש"עוץ לי גוץ לי" היא יצירה "לילדים", אבל גם הרבה מבוגרים מתענגים עליה מאוד.
התרבות הישראלית היא תרבות צעירה יחסית, ובהיעדר פרספקטיבה מספיקה, לא פעם קשה לקבוע מה נחשב ל"קלאסיקה", אבל שתי היצירות הבימתיות האלה, בשפתן המכשפת ובצליליהן ההרמוניים, יושבות על כסא של כבוד בפנתיאון הקלאסיקה הישראלית, בלי שום היסוס.
יש משהו מקסים, בעיני, בזה ששתי היצירות האלה, שכתובות בעברית עשירה ורבת שכבות, נשארות רלבנטיות תמיד ובזה שכמה דורות של ישראלים יכולים להתרגש וליהנות מאותן דמויות ומאותם שירים, כאילו לא עברו כמה עשורים בדרך.
כתבתי ששועי הזכיר לי את עוץ לי גוץ לי וזה נכון, אבל לא קשה להזכיר לי את המחזמר הזה. מספיק רק ללחוץ על כפתור קטן, והכל נפתח.
בתור ילדה קטנה הכרתי, כמובן, את הסיפור ואת השירים, פתחתי הרבה בקרים בקריאה "בו-קר טו-הוב!" (ואחריה הטה טה טטטה, טטטטטטטטטטה הבלתי נמנע), ריחמתי על בת הטוחן האומללה ששרה "אבוי לי, אוי לי, אויה לי, היש גורל כגורלי?..." ושמחתי לשמע הבשורה המשמחת "נַס הננס, נַס הקונדס, נֱס הוא כי נַס הוא ואושר נכנס".
גם היום, בכל פעם שאני רואה או שומעת את נבחרינו מדברים, יש בי סוג של ציפייה למישהו שיצוץ בפינת המסך ויזמר "הוא ייענש, הוא ייענש, כי כל דבריו הם שין קוף ריש!".
המחזמר עוץ לי גוץ לי הועלה המון פעמים בהרבה ואריאציות של ליהוק, אני זוכרת גרסא שראיתי כילדה, מתישהו בשנות השמונים המאוחרות, שבה לצד אריק לביא, שושיק שני ושלמה וישינסקי שיחקה גם ענת עצמון בתפקיד בת הטוחן, אבל הואריאציה הספציפית הזאת דווקא לא מופיעה בתיעוד הויקיפדי.
לפני שמונה שנים בערך, הלכתי לגרסא של הקאמרי עם ילדה שאני אוהבת, ובהמשך גם ראיתי לא פעם ולא פעמיים את הגרסא המוסרטת של הביצוע הנהדר הזה.
המופע עדיין רץ, אני מקווה שהוא עדיין מוקפד ומדויק כמו שהיה לפני שמונה שנים ואין לי ספק שהגרסא הכבר לא כל כך חדשה הזאת, בבימוי רוני פינקוביץ, מצליחה לעשות הרבה כבוד לקודמותיה הותיקות, וגם להתחבר לילדים (והמבוגרים...) של היום.
כאן אפשר לראות סרטון קצרצר עם טעימה מהמופע של הקאמרי, לצערי, לא מצאתי ברשת קטעים נוספים מהגרסא של הקאמרי, וגם לא מהביצוע המקורי עם הגוורדיה הותיקה.
אבל כן מצאתי את שיר הבוקר טוב, נטול סרטון אבל עם הקול העמוק והנהדר של אריק לביא
וכאן גרסא ישנה ומקסימה לגמרי של יוסי גרבר וזאב רווח ל"שיר העצה" – איזה תענוג!
תכנית הילדים המופתית "שלוש ארבע חמש וחצי", עוד אחת מהתכניות הרבות שגדלתי עליהן, העלתה גרסא מקוצרת של כל ההצגה, בביצוע ישראל גוריון ושרי צוריאל.
וכאן, מתוך "פרפר נחמד", עופרה ויינגרטן שרה חלק משיר הערש המערסל והמנחם של "עוץ לי גוץ לי" (אני נהניתי גם מהקטע שמופיע קודם, אבל השיר מתחיל מדקה 2:58 )
"עוץ לי גוץ לי" היא אגדה אפלה, קשה, ומפחידה מאוד, הרעיון של יצור שלוקח תינוק כתשלום על התנהגותה של אמו הוא אחד מהרעיונות המפחידים ביותר בעולם, גם להורים ולגם לילדים וגם לכולם.
ובכל זאת, שלונסקי, עם המילים הנפלאות שלו, ודובי זלצר, עם המוסיקה שלו, הנפלאה לא פחות, הצליחו להפוך קש לזהב.
פורסם ב 15 בינואר 2010 16:12 במדור תופינים ומגדנות | 19 תגובות | אפשרויות
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
